קרב המיליארדרים היהודים שיקבעו מי יכנס לבית הלבן

(בסרטון: דני אילון מנתח את מערכת הבחירות בארה"ב)

בסוף השבוע האחרון התקיים אחד האירועים החשובים ביותר במסגרת המרוץ לעמדה הנחשקת של מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב ב-2016. נכון, הבחירות לנשיאות יתקיימו רק בעוד שנה וחצי, וההתמודדות הרשמית על הכרטיס הרפובליקני לבית הלבן תחל רק בינואר 2016, אבל הפריימריז על הארנק של גדול התורמים במפלגה, המיליארדר היהודי-אמריקני שלדון אדלסון, בעיצומם.

אדלסון, הבעלים של החינמון "ישראל היום" ותומכו המושבע של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מיצב את עצמו מאז הבחירות לנשיאות ב-2012, כאיש שכל פוליטיקאי רפובליקני באמריקה שואף להתחבר אליו. בסיבוב הקודם, הוא תרם יותר ממאה מיליון דולר לשני מועמדים רפובליקנים, כל זאת במטרה מוצהרת להדיח מהבית הלבן את הנשיא ברק אובמה. תחילה, השקיע אדלסון כ-15 מיליון דולר בקמפיין של יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ', וזאת למרות שסיכוייו לזכות במועמדות הרפובליקנית היו נמוכים מאוד. לאחר שהמועמד הראשון שלו כשל, גייס אדלסון סכום דימיוני של כ-100 מיליון דולר עבור מיט רומני, שכזכור, ספג תבוסה מהדהדת מול אובמה בבחירות הכלליות.

אדלסון בן ה-81 עשה את כספו מהימורים, אבל לא שלו, אלא של אחרים. הוא מחזיק ברשת המלונות ובתי הקזינו הבינלאומית "לאס וגאס סאנדס". הונו מוערך בכ-38 מיליארד דולר, מה שהופך אותו לאחד מעשרת האנשים העשירים ביותר בארה"ב. אפשר היה לצפות שהכישלון בשני ההימורים הקודמים שלו – גינגריץ' ורומני – יגרום לו לגלות זהירות מסוימת, אבל האמת היא שעבור אדלסון, הפסדים בסדר גודל של כמאה מיליון דולר הם בגדר אי-נעימות, לא יותר. בסבב הנוכחי של המועמדות לנשיאות הוא מתכוון להשקיע לא פחות, ואולי אפילו יותר, במטרה לגרום לאיש כלבבו לכבוש את הבית הלבן.

לקריאה נוספת:
כמה כסף באמת הוציא אדלסון על הבחירות בארה"ב?
קלינטון פתחה את הקמפיין במקום שבו הפסידה את הנשיאות
ג'ב בוש בנאום מדיניות חוץ ראשון: "לדאעש יש 200 אלף לוחמים"

המועמדים הרפובליקנים יודעים היטב עד כמה אדלסון מוכן להשקיע, ולכן בסוף השבוע הם התייצבו באירוע הדגל השנתי של "הוועד היהודי הרפובליקני", אירגון שאדלסון הוא התורם המרכזי שלו. האירוע התקיים, איך לא, בלאס וגאס, בבית המלון המפואר "ונישיאן" שבבעלות איל ההימורים. אחד אחרי השני, עלו לבמת הנואמים הפוליטיקאים שמקווים לכבוש את המפלגה, אבל הפעם, המטרה שלהם הייתה בראש ובראשונה לכבוש את אדלסון. הם נשאו נאומים חוצבי להבות על מחויבותם לישראל, תקפו את מדיניות החוץ של הנשיא אובמה, והבטיחו לעשות לילות כימים כדי להפוך את העולם בהתאם להשקפת עולמו הניצית של הקהל היהודי המבוגר.

מופע התמיכה הזה הניב גם כמה רגעים מביכים, שהבהירו עד כה אדלסון גורר ימינה את השיח בתוך המפלגה הרפובליקנית. כך למשל, מושל טקסס לשעבר, ריק פרי, שכבר ניסה להתמודד על הנשיאות ללא הצלחה ב-2012, הבטיח במהלך נאומו כי אם ייבחר לנשיא, הוא יעביר את השגרירות האמריקנית מתל אביב ל"ירושלים המערבית". הלובי היהודי בארה"ב ניסה ללחוץ על כמה נשיאים בעבר, כולל בוש ורייגן הרפובליקנים, לנקוט מהלך מסוג זה, ונתקל תמיד בסירוב מובהק, בשל חשש ממשבר מול העולם הערבי. לכאורה, ההבטחה של פרי הייתה אמורה להלהיב את הקהל – הנה, סוף-סוף מועמד שיבצר את מעמדה של ישראל בירושלים.

אלא שההבטחה של פרי גררה דווקא ביקורת מצד הקהל, וזאת מכיוון שהוא השתמש בביטוי "ירושלים המערבית", ממנו עולה שיש הבדל בין אזורים בירושלים שהיו בשליטת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, לבין אזורים שנכבשו ב-1967. פרי לא המציא שום דבר חדש בעניין הזה: כל נשיאי ארה"ב מ-1967 ועד היום סירבו להכיר בסיפוח מזרח ירושלים ע"י ישראל. אלא שעבור הקהל של אדלסון, "ירושלים המערבית" הוא ביטוי בלתי מקובל בעליל. פרי רצה לברך ויצא מקלל.

מועמד בולט אחד למועמדות המפלגה הרפובליקנית נעדר מהכינוס של אדלסון: מושל פלורידה לשעבר, ג'ב בוש, שנחשב כרגע למועמד המוביל על פי הסקרים. בוש, בנו של הנשיא ג'ורג' בוש האב ואחיו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, יודע מראש שאין לו סיכוי לזכות בתמיכתו של אדלסון. בדומה לאביו ואחיו, הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית, וסבור שארה"ב צריכה לקדם זאת. בין יועצי הקמפיין שלו נמצאים שרת החוץ לשעבר, קונדוליזה רייס ושר החוץ המיתולוגי ג'יימס בייקר, שפעלו שניהם באינטנסיביות לקידום שלום במזרח התיכון.

בוש אמנם סבור שאובמה שגה בהתנהלותו מול ישראל והוא מבקר אותו קשות על הסכם הגרעין עם איראן, אבל עבור אדלסון, אין די בכך. כאשר אחיו של בוש התמודד לנשיאות, בשנים 2000 ו-2004, אדלסון ישב על הקווים, ונמנע מלהתערב באופן משמעותי. גם ב-2008, כאשר אובמה התמודד מול הסנאטור הרפובליקני המתון ג'ון מקיין, אדלסון לא היה חלק ממערכת הבחירות. רפובליקנים מתונים מהסוג של בוש ומקיין הם לא המוצר שאדלסון מחפש. המועמד שלו צריך לנקוט בעמדות ניציות הרבה יותר.

כרגע, יש ארבעה מועמדים עם סיכוי אמיתי לזכות בחסדיו של איל ההימורים. הראשון הוא הסנאטור הצעיר מארקו רוביו מפלורידה, שכיכב בכמה הזדמנויות בשבועות האחרונים ב"ישראל היום", ולכן סומן על ידי פרשנים בארה"ב כפייבוריט של אדלסון. רוביו הוא המועמד הצעיר והחסר-ניסיון ביותר בשדה הרפובליקני הנוכחי, אבל הוא גם הכריזמטי מכולם, ומתמחה בנאומים מעוררי השראה שמבוססים על סיפור חייו כבן מהגרים מקובה, שזכה להזדמנות באמריקה.

רוביו מיצב את עצמו כתומך מובהק של הקו המדיני של ראש הממשלה נתניהו בנושא האיראני. כך למשל, הוא ניסה לקדם בסנאט הצעה לפיה כל הסכם גרעין עם איראן יותנה בכך שהרפובליקה האיסלאמית תכיר בישראל, וזאת בהתאם לדרישה שהעלה ראש הממשלה נתניהו בנאומו בקונגרס. הסיכוי של ההצעה הזו לעבור הוא קלוש, אבל בעצם כך שהעלה אותה לדיון, רוביו העביר מסר ברור לאדלסון שהוא רציני. זה בהחלט עשוי להשתלם לו כאשר המירוץ על ראשות המפלגה יתחמם.

אלא שרוביו אינו לבד. סנאטור נוסף שיש לו סיכוי לא רע הוא לינדזי גראהם מקרולינה הדרומית, שלפני כחודש וחצי אירח בלשכתו אירוע תמיכה בנתניהו, שבו השתתף גם אדלסון. איל ההימורים מלאס וגאס גם השאיר תרומה צנועה של כמה אלפי דולרים לקמפיין של גראהם. הסנאטור המבוגר יחסית (59), שסיכוייו לזכות במועמדות המפלגה אינם גבוהים, התבדח לאחרונה שהכסף היהודי שיזרום לקמפיין שלו "עוד יגרום לי למנות לראשונה ממשלה שכל חבריה יהיו יהודים". לא מעט יהודים בארה"ב נחרדו מהבדיחה הזו, שעשויה לשחק לידיהם של אנטישמים בארה"ב וברחבי העולם.

לבסוף, שני מועמדים נוספים שנמצאים בתמונה הם מושל ויסקונסין לשעבר, סקוט ווקר והסנאטור טד קרוז. לווקר סיכוי טוב לזכות במועמדות המפלגה: הוא ניצח שלוש מערכות בחירות במדינה שתומכת באופן מסורתי בדמוקרטים, וניהל קרב קשה מול האיגודים המקצועיים במדינה, מה שהפך אותו ליקיר הקהילה העסקית. הבעיה שלו מול אדלסון היא שבתור מושל לשעבר, אין לו שום ניסיון במדיניות חוץ – בניגוד לסנאטורים כמו רוביו וגראהם. ווקר מנסה כעת לפצות על כך, והוא מתכנן לערוך בקרוב ביקור בישראל.

טד קרוז הוא ההיפך המוחלט מווקר. כסנאטור, הוא מרבה להתבטא בנושאי מדיניות חוץ, בדגש על תמיכה בישראל. הבעיה שלו היא שסיכוייו לנצח בבחירות הכלליות נתפסים כנמוכים מאוד, מכיוון שהוא מזוהה עם אגף "מסיבת התה" הקיצוני בנושאים חברתיים. עמדותיו בנושא ישראל אמנם מתאימות לאדלסון כמו כפפה ליד, אבל לא ברור אם המיליארדר הנדיב ירצה להשקיע במועמד שיכול לכבוש את המפלגה הרפובליקנית, אבל יתקשה מאוד לנצח את הילארי קלינטון ברמה הארצית. אחרי המפלות שספג עם גינגריץ' ורומני, הפעם אדלסון רוצה לנצח.

אלא שכדי לנצח בבחירות, אדלסון צריך לא רק להמר על הסוס הנכון בתוך הפריימריז הרפובליקניים – שכאמור, יתחילו באופן רשמי רק לקראת סוף השנה – אלא גם להתגבר על מי שיעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית. כרגע יש רק שם אחד שבאמת עומד על הפרק – שרת החוץ והגברת הראשונה לשעבר, הילארי קלינטון. בסקרים שמתפרסמים בשבועות האחרונים היא עדיין מובילה על כל מועמד רפובליקני, אבל לפערים מוקדמים מהסוג הזה יש נטייה להצטמצם ככל שמועד הבחירות מתקרב והבחירה מתבהרת לציבור.

אם למועמדים הרפובליקנים יש את אדלסון, אז לקלינטון יש לצידה את הגירסא הדמוקרטית למיליארדר פרו-ישראלי שיעשה הכל כדי להכניס את המועמדת שלו לבית הלבן: חיים סבן. ישראלי לשעבר שעשה את הונו משלל השקעות בתעשיית הבידור, שהמפורסמת בהן היא סדרת הילדים המצליחה "פאוור ריינג'רס". בהמשך הוא הפך לשחקן חשוב גם בשוק הטלוויזיה האמריקני, עם השקעות שנפרשות מסדרות שמשודרות בפריים-טיים בארה"ב ועד לערוץ המוביל בשפה הספרדית, יוניוויז'ן.

הקשר בין סבן לבין משפחת קלינטון נמתח על פני שני עשורים, עוד מאז שנות התשעים, כאשר הקלינטונים איכלסו את הבית הלבן. סבן ואשתו, שריל, זכו להתארח בבית החשוב ביותר בארה"ב ואף נהנו מהכבוד השמור לתורמים המקורבים ביותר – לינה לילית בחדר האורחים הקרוי על שם הנשיא לינקולן. סבן הסביר בראיונות כי הפך לתורם פוליטי משמעותי מכיוון שחשש מהתרחקות של הציבור וההנהגה בארה"ב מישראל. "אני בן אדם של נושא אחד", אמר בשעתו. "הנושא שלי הוא ישראל". קלינטון, שנתפס בסטנדרטים של סבן כנשיא פרו-ישראלי (אדלסון אולי היה טוען אחרת), לא היה היחיד שנהנה ממחויבותו של סבן לנושא האחד הזה: בבחירות לנשיאות ב-2004 הוא תרם תרומה צנועה (בסטנדרטים שלו) לקמפיין של הנשיא המכהן דאז, ג'ורג' וו. בוש.

כאן טמון אחד ההבדלים המשמעותיים בין סבן לאדלסון: למרות שסבן מזוהה מאוד עם הקלינטונים והמפלגה הדמוקרטית (בשנים מסוימות הוא היה גדול התורמים למפלגה), הוא לא היסס בכמה מקרים לתמוך דווקא ברפובליקנים, החל מהנשיא בוש ועד למושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר. זאת בניגוד לאדלסון שמזוהה לחלוטין עם צד אחד של המפה. "סבן הוא איש שרוצה לעבוד עם כמה שיותר אנשים ולהיות מקובל משני צדי המתרס", הסביר לוואלה! NEWS בכיר בלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון, שמיודד עם סבן. "גם בישראל הוא יודע לעבוד עם כל מי שצריך. לאירוע השנתי של מכון המחקר שלו על המזרח התיכון, פורום סבן, הוא הביא בשנה שעברה את ציפי לבני, בוז'י הרצוג ונפתלי בנט, ואילו נתניהו שלח במיוחד נאום מוקלט". יש לציין כי השותפות בין הרצוג ללבני נתפרה סופית במהלך שהותם בכנס של סבן, ואילו בנט ניצל את האירוע כדי לשכנע מוזמן אחר, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, דני דיין, להצטרף למפלגתו.

ב-2008 סבן התייצב בכל הכוח לימינה של קלינטון בהתמודדות שלה על תפקיד המועמדת הדמוקרטית לנשיאות. אלא שקלינטון, אשר החלה את המירוץ כמועמדת המובילה לתפקיד, איבדה בהמשך את המועמדות לברק אובמה, סנאטור צעיר מאילינוי, שנעזר גם הוא בתורמים יהודים גדולים, בעיקר מקרב הקהילה היהודית בשיקאגו. כמו רבים מתומכיה של קלינטון, סבן למד עם הזמן להשלים עם ניצחונו של אובמה, ולהפוך לאיש אמונו של הנשיא. נקודת השיא של מערכת היחסים שלהם הייתה חודשיים לפני בחירות 2012, כאשר סבן פירסם מאמר תמיכה באובמה בניו יורק טיימס, תוך הדגשת המחויבות של הנשיא לישראל. בין היתר, ציין סבן כי חרף חילוקי הדעות בין אובמה לנתניהו, הנשיא האמריקני רק הגביר את הסיוע הצבאי לישראל, וכי שיתוף הפעולה המודיעיני בין המדינות, כולל במאבק בגרעין האיראני, גדול יותר מאי פעם. זאת, לדברי סבן, בניגוד ליחסים העכורים שהיו לישראל עם נשיאים רפובליקניים דוגמת ג'ורג' בוש האב, שעצרו את מתן הערבויות במחאה על מדיניותו של יצחק שמיר.

סבן חתם את המאמר בעקיצה ברורה לעברו של אדלסון, כאשר כתב כי "העובדות מראות על תמיכה חזקה של הנשיא בישראל, ואת העובדות גם 100 מיליון דולר מבעל קזינו עשיר לא יוכלו לשנות". השורה הזו מרמזת על תחרות, ואולי אף על מתיחות בין סבן לאדלסון. בפועל, יש ביניהם גם יחסי חברות. לפני חמישה חודשים, הם אף הופיעו יחדיו באירוע פומבי בוושינגטון, שערך ארגון פרו-ישראלי המקבל תרומות מאדלסון. בשיחה שקיימו יחדיו על הבמה, הביעו שניהם תמיכה בתקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין של איראן. בנושא הפלסטיני, לעומת זאת, התגלעה מחלוקת ביניהם, כאשר סבן הביע חשש מכך שבהיעדר פיתרון לסכסוך, ישראל תיאלץ לבחור בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית. אדלסון, גדול תומכיו של ראש הממשלה נתניהו, השיב ש"אז מה אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה". (בהמשך טען כי זו הייתה בדיחה בלבד).

דני אילון, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וסגן שר החוץ, אומר כי "לשניהם באמת אכפת מישראל, אבל כל אחד מהם רואה את המציאות בצורה קצת אחרת. אני יודע שברמה האישית הם מיודדים, ומהיכרותי עם שניהם, הדאגה לישראל גוברת אצלם על היריבות הפוליטית". אילון מוסיף כי "אם בוחנים את ההיסטוריה של יהדות ארצות הברית במאה העשרים, אפשר לראות שמה שעושים אדלסון וסבן אינו חריג. מאז הקמת מדינת ישראל, כמעט בכל תקופה היו בעלי הון יהודים שניסו לנצל את השפעתם הפוליטית כדי לסייע לישראל. סכומי הכסף עלו, אבל זה בגלל שבאופן כללי הפוליטיקה בארצות הברית מוצפת בהרבה יותר כסף מאשר בעבר – לאו דווקא של תורמים יהודים".

קל לצייר את סבן ואדלסון כ"ממליכי המלכים", אבל האמת היא שעד כה, לשניהם אין הישגים שאפשר להתפאר בהם. סבן אמנם ידע להתחבר לנשיא קלינטון, אבל אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שהתמיכה שלו הייתה גורם מכריע בהתמודדות. אדלסון זרק לפח סכום בלתי נתפס ב-2012, כאשר המועמד שלו לנשיאות הצליח "לקחת בחזרה" רק שתי מדינות שהצביעו עבור אובמה ב-2008. אלא שהסיטואציה הפוליטית הנוכחית בארה"ב, כמעט ומבטיחה שהפעם אחד מהם ייצא מרוצה. מי מבין השניים זה יהיה? את התשובה נגלה בנובמבר 2016.