המילים שלי קטנות מכדי לתאר את דולב, אז שאלתי את חבריו

תשעה חודשים בדיוק עברו מאז שדולב, שהיה מפקד גדוד הצוערים "גפן" בדרגת סגן-אלוף, נהרג במבצע "צוק איתן". מאז שהוא נהרג, אני מנסה להסביר מי הוא היה דרך אינספור ראיונות, טורים ושיחות, אבל המילים שלי קטנות מכדי לתאר את האדם שהיה וכמה אדיר הוא היה. במעט מילים כולם נשמעו אותו דבר – מדהים, ערכי, מנהיג, רגיש. אז ביקשתי עזרה ונפגשתי עם שלושה מפקדים בכירים, שהיו גם מפקדים של דולב וגם חברים קרובים, לריאיון בתקווה שיחד נצליח להסביר אותו.

אלוף-משנה רונן מרלי, קצין אגף המבצעים (אג"מ) בפיקוד הדרום, היה מפקד הפלוגה של דולב כשהוא רק חזר מקורס קצינים, והוא "גידל" אותו בכמה תפקידים. בשנה האחרונה, כשדולב שירת כקצין אג"מ באוגדה מרחבית (אוגמ"ר) 80, הם עבדו הרבה יחד. אלוף-משנה עופר לוי, כיום ראש מחלקת התכנון באגף המבצעים, פיקד על חטיבת גבעתי כשדולב היה מפקד גדוד, ותת-אלוף רועי אלקבץ פיקד על דולב בשנה האחרונה לחייו, כשהיה קצין אג"מ של האוגדה שלו.

לטורים של מיכל קסטן קידר:
להתכונן ליום הזיכרון זה כמו להתכונן לליל הסדר
הילד בוכה על אבא, ועל חלב שלא יישפך
האבל הכי נורא שאי אפשר להסתיר

איפה הייתם כשדולב נהרג?

מרלי: "ראיתי אותו מת מול העיניים, לצערי, במסכים. ישבנו באג"מ של פיקוד הדרום. דולב עבד איתם ביום-יום. בגלל הקרבה שלו לאנשים, הוא דיבר עם אנשים. הוא הכיר את הפיקוד מעולה, ולכן הוא דיבר עם אודי העוזר שלי, עם העוזרת שלי, הוא דיבר איתי. הוא היה מתקשר בכל יום, גם בכל לילה, ומבקש שנשלח אותו לעזה. ואז הוא נכנס למשימה הזאת. אנחנו שלחנו אותו לשם.

"ישבתי ליד האלוף בחמ"ל, ועל המסכים היה זיהוי של דמויות חשודות. עקבנו אחרי הזיהוי והתלבטנו – כן מחבלים, לא מחבלים. נתנו לחטיבה לעשות את העבודה, וראינו בשידור חי את כל התקרית. שמענו הכול, ראינו הכול, ואני הבנתי. הרי ידעתי שהוא שם. ידעתי שזה הג'יפ שלו. אני ידעתי שזה דולב ולא האמנתי שהוא ימות. היה לי ברור שהוא תכף יפתור את הבעיה, אבל אני ראיתי את זה בעיניים.

"עברתי כמה דברים בחיים שלי. אני יודע מה קורה כשג'יפ חוטף טיל RPG, ופתאום גם לא שומעים בקשר שום דבר. האדם הראשון שדיברתי איתו היה אשתי. ינקו, שהיה האח הגדול של מפקדי הפלוגות בפלוגת חיל ההנדסה (פלחה"ן), צלצל אליי. לא עניתי לו. את מכירה את הקרבה של ינקו אליי ואל דולב. בסוף עניתי. אני זוכר את השיחה: לא שלום, לא כלום, רק 'תגיד לי שזה לא נכון'. אמרתי לו שזה נכון. הוא התפרק לי בצד השני".

אלקבץ: "אני שמעתי מאביב, הסגן שלי. סיפרתי לכולם, ואז פשוט ירד אבל על האוגדה. גם הקצינים, גם החיילים ואפילו הטבחים. הרי דולב היה נכנס בכל ערב למטבח, בסוף הארוחה, לומר שהיה אוכל מצוין".

לוי: "לי אמרו שמג"ד גפן נהרג, ואני לא ידעתי שדולב כבר נכנס לתפקיד. לא ידעתי שהוא בגזרה בכלל. כשאמרו לי מי זה, הייתי בהלם. היינו חברים טובים".

מה היה כל כך שונה בדולב?

אלקבץ: "יש הרבה קצינים חכמים, אבל דולב היה גם חכם וגם בעל אינטליגנציה רגשית. בגיל שלנו, כשאנחנו כולנו עם פאסון של מפקדים, דולב היה רגיש מאוד. הוא אהב את האנשים, והם אהבו אותו אהבת נפש. הוא גם היה סקרן, הוא אהב ללמוד. קצינים בכירים לפעמים מרגישים שהם יודעים הכול, והוא, הייתה לו סקרנות בלתי-רגילה. דולב גם ידע מה הוא רוצה. זה 'בלנדר' להיות קצין אג"מ – המחשבות מתבלבלות, והוא ידע לסמן לעצמו מה הוא רוצה".

מרלי: "הדבר הכי טוב שהיה לו, מלבד חוש הומור ורצינות, זה שהוא היה קצין מאתגר. הוא היה מאתגר את המפקד שלו, את הסובבים אותו. גם כשרצית לנוח הוא היה דוחף אותך קדימה, וכשיש לך פקודים שהם טובים יותר ממך, אתה יכול ללכת קדימה. והוא היה פקוד יותר טוב ממך. לפחות אני יכול להגיד את זה. הוא היה פקוד יותר טוב ממני. הוא היה הולך קדימה, ואם אתה לא מתקדם אתו, אתה לא שם".

לוי: "אני חושב שאחד הדברים שאפיינו את דולב זה שככל שהוא עשה תפקידים בכירים יותר, הוא היה מתאים יותר. הייתה לו היכולת להשתפר. עברתי איתו את החוויה הזאת כמג"ד, וזה היה הדבר הכי מדהים שראיתי מג"ד עושה. הוא סיים את השנה הראשונה כמג"ד עם סוציומטרי לא מי יודע מה. חלק מזה היה משום שהוא היה במטה זמן רב לפני שחזר להיות מפקד. הוא איבד קצת את השטח, היה רגיל לעבוד יותר עם גנרלים. חלק מזה כי הוא מאוד מוכוון משימה ויודע בדיוק מה הוא רוצה, ולא כולם התחברו לעניין הזה".

סיפרתי שהסוציומטרי הזה היה משבר רציני בבית. כמה שדולב אוהב לצחוק על הכול, על הסוציומטרי הזה אסור היה לצחוק בבית לעולם, גם חודשים אחרי כן. הוא נפגע מזה מאוד.

לוי: "ישבתי איתו על הסוציומטרי הזה. הוא אמר לי: 'עופר, מה אני עושה עם זה?, אמרתי לו: 'אם אתה רוצה להיות מפקד בכיר, ואתה תהיה מפקד בכיר, אתה צריך לשנות את הדבר הזה'. אתה כבר במצב כזה שההערכה שרוחשים כלפיך אנשים היא כזו שאתה יכול לתרום אתם אליך, בלי לעשות שום מאמץ. יש לך את זה, כל מה שאתה צריך לעשות זה קצת להתמקד בנושא הזה, ואתה תראה שאם קצת תתמקד בזה, תהנה בסוף מהחיבור לאנשים".

אלקבץ: "אתה יודע איזה סוציומטרי הוא קיבל באוגדה? 97. 97! הוא היה מאושר".

לוי: "הוא גם שינה את זה בגדוד. הוא התחיל לעשות אימוני ספורט עם המפקדים בכל יום ראשון בבוקר וארוחות עם המשפחות. בשלב מסוים, מהר מאוד, ראיתי שהוא מתחיל ליהנות מזה. הוא התחיל ליהנות מהאנשים. נשארתי שנה אחריו בחטיבה, ואני יודע עד כמה הוא השפיע על האנשים שלו, על המ"פים, על הנכונות שלהם להישאר בתפקידי פיקוד. כשהוא סיים את התפקיד, הוא אמר לי 'זה ההישג הכי גדול שלי. גם שלי וגם של הגדוד'".

מרלי: "אני פיקדתי עליו כשהוא היה ממש צעיר, ולא הייתה לו שום בעיה עם אנשים. הוא היה חבר מעולה. הוא היה הדבק של החבורה, איש של אנשים, ככה אני זוכר אותו. אולי הפקודים שלו ראו אותו כמשהו אחר. נכון, הוא לא חיכה לעולם לאיש, ואולי זה הרתיע אנשים, אבל הוא היה מפרגן לכולם, לא לכלך ולא פגע. בגלל זה אהבו אותו בסוף".

אלקבץ: "כשראיינתי לו מחליפים והגיעו קצינים שהוא הכיר מגבעתי, אתה יודע איך הוא דיבר עליהם? איך הוא פרגן להם? כשהיו לו קצינים או חיילים שלא עשו טוב את העבודה, הוא לא סיפר לי, הוא היה מגונן עליהם. אני הייתי מעביד אותו קשה, והוא אף פעם לא אמר לי, 'שמע קודקוד, אני עושה דברים לבד'".

מרלי: "כשהוא היה באוגדה, הוא תמיד היה דואג שאני אפרגן לאנשים, אגיד מילה טובה לקצינים שלו על העבודה שלהם. אני זוכר שהם לקחו אותו לערב שארגנו בחווה באילת, והוא וידא שאפרגן לקצין שארגן את זה".

לוי: "כשאתה מפקד של המון אנשים, בסוף אתה בודד. אנשים לא רוצים להעיר לך הערות. לא רוצים להגיד לך במה אתה בסדר, במה אתה לא בסדר. אתה שמח אם יש לך פקודים מתחתיך שהם אנשים מאתגרים, אבל הוא היה אומר לי, 'עופר, תשים לב לפה, תשים לב לשם'".

אלקבץ: "הפקודים חושבים שמפקדים לא אוהבים שאתה אומר להם את האמת, והוא היה אחר. הוא היה אומר: 'מפקד האוגדה, אתה טועה'. אתה בהתחלה מופתע – מה זה 'אתה טועה'? אבל כמפקד אתה בסוף צריך את זה. הוא אומר את הביקורת מתוך אהבה. אוהב את המדינה שלו, את החטיבה שלו, את האוגדה שלו".

מרלי: "הוא היה נועז מאוד, אני לא מתפלא שככה הוא נהרג. הוא נהרג איך שהוא אהב לחיות – מאוד נועז, מאוד מהר, בלי לדפוק חשבון, בלי להסתכל ימינה ושמאלה. כשהיינו מתכננים מארבים בלבנון, הוא תמיד רצה לחצות הקו האדום, שכדי לחצות אותו היה צריך אישורים רבים. זה היה מסוכן. אני הייתי 'המבוגר האחראי' בעניין הזה. הוא היה אמיץ, אבל צעיר. הייתי צריך לאזן אותו.

"הוא היה האדם היחיד בעולם שבכל שיחת טלפון איתו הייתי רק צוחק. העוזרת שלי ידעה שכשדולב מתקשר, עכשיו אני אצחק חצי שעה, ואז אחזור לעבוד. כשהיינו בלבנון, החיילים היו מעבירים את הזמן בצפייה בסרטי וידאו, ונתתי הנחיה שלא יהיו סרטים כחולים במוצב. יום אחד דולב העיר אותי, עם מלא קלטות בידיים וחימם אותי: 'תראה מה החיילים שלך עושים. הבריחו הנה מלא סרטים כחולים, ועוד בעטיפות של 'צ'רלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר'. אני התעצבנתי, צעקתי ונעלבתי בשם 'חגיגה בסנוקר'. אחרי זה הלכנו למכשיר וידאו לבדוק. טוב, ברור שהוא עבד עליי. זה היה 'צ'רלי וחצי'".

אלקבץ: "הוא היה צוחק לי בפרצוף היה אמור לי, 'רועי, אתה בסך הכל נוח לפקודיך', בציניות כזאת שרק מי שמכיר מבין".

איך הוא היה בתור מג"ד?

מרלי: "זה תפקיד מדהים שתפור עליו כמו כפפה ליד. בשלב הזה הצוערים הם כמו ספוג. הם הכי רוצים ללמוד, והוא היה הדמות שאותה הם מחקים".

אלקבץ: "תראו מה הוא כתב לי על 'גפן': 'הקורס ממוקד באיגוף הימני, ניקח אותו למקומות אחרים'. כלומר, הקורס טכני מדי, והוא תכנן לקחת אותו יותר לנושאים ערכיים של אחריות ומנהיגות".

אלקבץ: "היה לו את שני הפרצופים שמג"ד צריך, דורש ומחבק. הוא לא ויתר להם, הוא קרע להם ת'תחת. הכול קשה, הכול מורכב, הכול בסטנדרטים גבוהים, אבל היה לו לב ענק. הוא הכיר את כל החיילים, גם את השמות וגם את הסיפורים שלהם, הוא היה גאה בזה מאוד. מג"ד בדרך כלל מכיר את הבעייתיים או את הכוכבים".

את מי הוא חיבק? בגבעתי מחבקים יותר מדי.

מרלי: "אני זוכר את ההרוג הראשון שלו. סטיבן קניגסברג נהרג בכיסופים כשהיה באחריותו. כשסטיבן נהרג, אני ראיתי אותו בגדולתו. בקשר שלו עם המשפחה, בקשר שלו עם האנשים. פתאום ראיתי את דולב הגיבור החזק והמצחיק כואב, מתכנס בתוך עצמו, שואל אותי למה זה קרה לו".

לוי: "אני ראיתי את הקשר שהיה לו עם המשפחות השכולות, ולא ראיתי דבר כזה בעבר. הוא ליווה אותן 14 שנה בקשר הדוק מאוד".

לוי: "היה דבר אחד שהוא לא הצליח להשתפר בו – להתלבש ולהתגלח".

אלקבץ: "באוגדה, דולב בערך בראש חודש היה מחליף מדים, לא מצעים. המצעים היו מטרומפלדור. יום אחד לאחד הקצינים נמאס מהסירחון בחדר, הוא הלך למחסן של הציוד לחיילים בודדים והביא לדולב מצעים מנומרים. כל הקצינים היו מדברים על זה שדולב לא מתקלח".

לוי: "והוא עוד היה נעלב מזה, החצוף הזה! המג"דים גם היו צוחקים עליו על זה שהייתה לו את הקסדה ר של דולב. אין, לא עלתה עליו קסדה אחרת, כי היה לו ראש גדול כזה".

לאילו תפקידים הוא היה מתקדם?

אלקבץ: "היינו בדיון שיבוצים ואמרתי לו: 'דולב, חוץ ממפקד חיל האוויר, לכל התפקידים דירגו אותך במקום הראשון'. מח"ט גבעתי הוא בטוח היה מקבל".

זהו? הייתי בטוחה שתגידו אלוף, רמטכ"ל.

לוי: "לא עניין אותו להיות יותר ממפקד חטיבת גבעתי בשלב שבו הוא היה. זה לא עניין אותו".

מרלי: "עופר אמר משהו מאוד נכון, ככל שהוא התקדם הוא נהיה טוב יותר. הוא התקרב לרמות שהוא צריך לעבוד בהן, שהמוח שלו יכול לעבוד בהן. המוח שלו עבד ברמות מעל הסטנדרט, וככל שהוא התקדם הוא באמת היה טוב יותר. הוא היה מ"פ טוב יותר משהיה מפק"צ, הוא היה מ"פ פלחה"ן יותר טוב משהוא היה מ"פ מסלול, והוא היה מג"ד יותר טוב שהוא היה מ"פ. אני בטוח שהוא היה הופך למח"ט יותר טוב משהוא היה מג"ד".

התקרית הייתה יכולה להיגמר אחרת מבחינתו?

מרלי: "אם הוא לא היה חוטף את ה-RPG, חד-משמעית כן. הוא היה יכול לא להתקרב לשם, אבל זה לא דולב. אם הוא לא היה מתקרב לשם, הייתי אומר לך שזה לא דולב. לא ככה הוא גדל, לא ככה הוא חונך, לא ככה חטיבת גבעתי עובדת. יש מחבלים – אתה הולך להרוג אותם.

"הוא לא ידע שהוא הולך אל מותו. הוא ידע שהוא הולך לפרק אותם ונגמר הסיפור, ככה אני מכיר אותו. אני חושב שאם הוא לא היה נפגע מהטיל, זה מה שהיה קורה. הוא היה מגיע, פורק, מסתער וזהו. אי אפשר היה לעשות אחרת, זה לא דולב".

אלקבץ: "אם הוא לא היה כזה, את גם לא היית אשתו".

לוי: "כל תקרית יכולה להיגמר אחרת. כמי שהיה מפקד של החטיבה הצפונית תקופה ארוכה, זה אירוע שקשה מאוד לבוא אליו מוכן. יש פתאום מחבלים בצד שלנו של הגדר, ואתה לא יודע איפה הם וכמה הם. כדי להבין את התמונה אתה חייב להגיע, להתחכך".

מרלי: "ומי שצריך להגיע זה הוא. כלומר מי שצריך עכשיו לספר לצבא הגדול מה התמונה זה הוא".

לוי: "אני מניח שזה מה שהוא חשב. ככה גדלנו, ככה אנחנו מצווים. כשיש יישוב בטווח, אתה לא חושב רק על חייך. אתה חושב על החיים של התושבים קודם כול, ושל החיילים שלך, ושלך, ועד שלא תגיע לחיכוך לא תבין מה יש שם".

זה שינה אצלכם משהו בבית, המוות של דולב?

מרלי: "אשתי ידעה שהוא מאוד קרוב אליי, ואז המבצע הזה הפך למשהו אחר. היא ידעה שאני קצין אג"מ, היא ידעה שאני בפיקוד, היא הבינה מה אני עושה, אבל אז, פתאום, כשדולב נהרג, אז נפלה פתאום ההבנה שאפשר למות".

לא היו הרבה אנשי צבא בהלוויה. אני זוכרת שבאו לנחם אותי שורה של נשים של החברים של דולב מהמכללה לפיקוד ומטה. המלחמה תפסה את כולם רגע לפני החלפת תפקיד לתפקידי מטה. הנשים כבר נשמו לרווחה, ואז פתאום כל הגברים היו בעזה. ודולב נהרג, והאפשרות של מוות הפכה למוחשית כל כך. אני זוכרת שאמרתי להן שאני מרחמת עליהן, כי זה נורא מפחיד עכשיו, ולי כבר אין ממה לפחד.

הנשים שלכם אי פעם דאגו לכם?

מרלי: "כן. האישה תמיד דואגת, גם את דאגת. אני לא מדבר איתה על זה. זה שאתה יכול למות, זה נושא שלא מדובר בבית, גם לא אצלנו בצבא. אתה לעולם לא חושב על האפשרות שלא תחזור. אוי ואבוי אם אתה חושב על המוות שלך או של מי שלידך תוך כדי שאתה משרת".

לוי: "כן. אתה עסוק בזה בדרך טובה, לא בדרך של פחד. אתה חושב על איך אתה מנצח את האויב ומצמצם את הסיכונים ללוחמים שלך, אבל לא בקטע של פחד, לא בקטע שזה משתק אותך ממה שאתה עושה".

אלקבץ: "זו ההוויה של החיים שלך. הוויה שאתה חי כבר 20 שנים, 30 שנים".

אתם קצת מפגרים בסך הכול...

אלקבץ: "מג"דים ומח"טים, באמת יש להם איזושהי שריטה".

אני ודולב מעולם לא דיברנו על זה, אבל יכול להיות שהיו לו מחשבות על זה?

מרלי: "לא. ואם זה קורה, אז מה? אז אתה מת ונגמר הסיפור. הבעיה היא מי שנשאר, לא אתה. את הבעיה עכשיו, הילדים שלך. אתם נשארים עם האובדן, לא דולב".

"מה איתך?" שאל אל"מ מרלי לבסוף. סיפרתי לו שבדיוק היה אצלי חבר של דולב, ואמרתי לו שאם דולב היה יותר מעפן זה היה יותר קל. אבל הוא לא היה. "הוא היה של הביוקר", סיים תא"ל אלקבץ.