פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האבל הכי נורא שאי אפשר להסתיר

      האבל נפרט להמון אבלים קטנים יותר. גדולים יותר. ענקיים. כל אחד מאיים לבלוע אותך כשאת חושבת עליו. ואין לאן לברוח

      מיכל קסטן קידר (ניב אהרונסון)
      מיכל קסטן קידר | צילום: דרור עינב

      לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

      כמו כל דבר בצבא, האבל מתחלק לשלושה חלקים.

      זה מתחיל כמו אבל אחד גדול, יגון עמוק על אובדן של אדם אהוב. הכי אהוב. אדם שאת לא יכולה לדמיין את חייך בלעדיו. במהלך השבעה, ברוב שעות היום העמוס והמלא מבקרים, את מצליחה להתעלם ממנו, כי את עסוקה בלנחם אנשים עצובים, ולהצחיק אותם ולהראות להם שאת בסדר כדי שלא יהיו מזועזעים. אבל זה כמו זרעים של דשא. הם כבר נטמנו בחול, וגם אם תתעלמי מהם, אפילו אם לא תשקי אותם, הם שם והם עוד יבצבצו.

      בקימה מהשבעה, כשאת מגיעה שוב לבית העלמין, את מגלה שבאמת יש שם קבר, שהוא שייך לאיש האהוב שלך, למרות שניסית להשליך את השלט הקטן מהקרטון שנמצא שם, מישהו החזיר את השלט למקומו. הדשא פתאום צמח. וזה זן עמיד, כזה שלא תצליחי להיפטר ממנו. כמה שלא מכסחים אותו הוא תמיד צומח. הדשא הזה. האבל הזה. וכדי לא לשים לב אליו, את מקיפה את עצמך בענן. ענן סמיך של בדיחות, ושל שתייה, ושל אנשים. הרבה אנשים. העיקר לא להיות לבד. ענן האנשים מסתיר את הדשא. אבל מתישהו סביב השלושים, הענן מתפוגג, ומגלה שהדשא עדיין שם. ולא רק הוא. פתאום את מצליחה וחייבת לחשוב, ואת מגלה שהאבל הוא לא רק משהו ענק ובלתי מוחשי וכללי. אלא האבל נפרט להמון אבלים קטנים יותר. גדולים יותר. ענקיים כל אחד. כל אחד מאיים לבלוע אותך כשאת חושבת עליו. ואין לאן לברוח, כי בכל פינה מחכה לך מחשבה על אבל אחר שאת מגלה בפעם הראשונה.

      את מתחילה את היום מתאבלת על החיים שכבר לעולם לא יהיו לך. לא תדברי איתו יותר לעולם. לא פנים מול פנים, לא מבעד לדלת השירותים ואפילו לא בטלפון. לעולם. לא תוכלי לספר לו את מה שעבר עלייך, הוא לא יצחק או ישתתף או יעזור במילה אחת שמסדרת את כל המצב. הוא כבר לא יגיע הביתה בימי חמישי, עייף ומסריח משבוע של שטח, אבל מחייך ואוהב ומחבק, ויפה וחזק ושלך. כבר לא ישכב לצדך במיטה ופרצופו הישן יהיה הדבר האחרון שאת רואה לפני שאת נרדמת, והראשון שאת רואה כשאת קמה בבוקר. עכשיו את פותחת עיניים בבוקר, לא מוצאת כלום בצד השני של המיטה. בהתחלה את חושבת שהוא פשוט בצבא. אחר כך את נזכרת שהוא יישאר שם תמיד. ואז את עוברת לישון בצד שלו, כדי פחות לשים לב שהוא לא נמצא שם. אבל הדשא מתעקש לשוב ולצמוח.

      דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו (באדיבות המשפחה)
      הוא כבר לא יגיע הביתה עייף ומסריח משבוע בשטח. דולב קידר

      ואז נגמר הקיץ, והילד האמצעי מתחיל את כיתה א'. ואת הולכת איתו גאה לבית הספר ביום הראשון ללימודים, ומגלה אבל חדש. חזק ועוצמתי מהאבל הקודם. אין לך כבר עם מי לאהוב את הילדים. והסבים והסבתות איתך בבית הספר, גאים ומתגאים, מצלמים ואוהבים, אבל הם אוהבים את הילדים אחד עם השני, לא איתך. ובכל פעם שהקטנה לומדת משהו חדש, בכל פעם שהגדולים חוזרים עם תעודה מצטיינת מבית הספר, בכל פעם שהם מגלים לך כמה הם מיוחדים ונהדרים ומצחיקים – את מרימה את הראש עם חיוך ענק – אבל אין מי שמחייך אלייך בחזרה, בגאווה ובאהבה שאפשר לאהוב ילדים רק עם מי שתכנן ועשה וחלם אותם יחד איתך, ועזר לך ללדת אותם, והעביר להם את המראה שלו ואת רוב התכונות שלו. ואת חושבת להתקשר לספר לו מה הם עשו היום וכמה הם דומים לו וכמה הם נהדרים, אבל את נזכרת באבל הקודם, ומורידה את הטלפון ומנסה לאהוב אותם בשביל שניים, ומשתפת את הילדה הגדולה באהבה לילדה הקטנה, ואת האמצעי מנסה להדביק באהבה לילדה הגדולה, כאילו הם יכולים לאהוב את עצמם יחד איתי, במקומו.

      וכשאת מדמיינת איך הילדים ייראו כשיגדלו, או למה הם יהפכו בתור מבוגרים, את מגלה עוד אבל. והאבל החדש הוא הנורא מכולם. וזה האבל הגדול שאת נשארת איתו ערה בלילות, מנסה לנקות את הלב שלך ממנו, אבל הוא לא מרפה. זה האבל על העתיד. עם האבל על ההווה את עוד יכולה להסתדר. רוב היום את מצליחה להתעלם ממנו, להסוות אותו. הוא כואב אבל לא משתק. צורב אבל לא שורף. אבל האבל על העתיד שורף אותך ומשאיר כווייה טרייה שאי אפשר לחבוש. הוא אף פעם לא יהיה. והעתיד שחלמתם עליו ביחד, שתכננתם וראיתם אותו מולכם, מחכה לכם בסבלנות, הוא כבר לא יהיה. לעולם. לא תרקדו ביחד בחתונה של הילדים, ולא תזדקנו ביחד, ולא תעשו ביחד הליכות בלילות, מלאות בשיחות קטנות על מה שהיה ומה שיהיה. כי כבר לא יהיה. הכל נגמר ולא יחזור, ולא יהיה. כל העתיד המרתק והחדש והמלא אהבה ותכניות שחלמתם ובניתם לעצמכם ביחד, נקבר באדמה יחד איתו.

      וכמובן שהחיים וגם המוות הם לא כמו הצבא, ויש הרבה יותר משלושה סוגים של אבל. אבל הם קטנים יותר, ואותם אפשר להעלים מהלב רוב הזמן. יש את האבל על עצמך. שהיית אישה אהובה ומחובקת עם כל חייה ועתידה לפניה, ועכשיו את אלמנה. בודדה בימים ובלילות. ויש את האבל על מה שלא תהיי יותר. כי תמיד חלמתם ביחד שתצרי ותפרצי ותהיי בימאית גדולה, ועכשיו המחשבה על המצלמה מצחיקה אותך. כי איך תתרכזי בלצלם חיים של אחרים כשאת רק חושבת על המוות שלו. ויש את האבל על הילדים. הילדים החמודים והאהובים שלך, שפתאום לקחו להם את האבא שהם כל כך אהבו, ואת צריכה לראות אותם מנסים להתמודד עם זה, ואין לך באמת איך לעזור, כי את לא יכולה להחזיר להם אותו. והילדים האהובים שלך, שאת רק רוצה שיהיה להם טוב ונעים וקל, הפכו ליתומים.

      והאבל האחרון שגילית בינתיים, ובעצם הוא הראשון שהכה, והוא הכי נורא אבל הכי אפשר להסתיר אותו, הוא האבל על החיים שלו. החיים שהיו לו ונגמרו, והחיים שהיו יכולים להיות לו. כי לך ולילדים השתנו החיים. לקחו לנו את האדמה מתחת לרגליים, אבל עדיין יש לנו רגליים ואנחנו נמצא אדמה אחרת לדרוך עליה, אבל הוא כבר לא יצא מהאדמה. והוא לא יראה את הילדים הנהדרים שלו גדלים ומצליחים, והוא לא יגדל להיות האדם המפואר שהוא היה גדל להיות, והוא לא יזדקן ויתמלא בקמטי צחוק עמוקים ויפים. הוא לא יהיה. הוא לא יצחק. הוא לא יראה. הוא לא יאהב יותר, אבל לנצח יישאר אהוב.

      סגן אלוף דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע "צוק איתן"