פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לא המשכתי הלאה עד הסוף, אבל אני רוצה": האלמנות שפתחו בפרק ב'

      בני ובנות הזוג של נפגעי פעולות האיבה נותרו ברגע אחד ללא יקיריהם. שלושה מהם סיפרו לוואלה חדשות כיצד הצליחו להתגבר על הקשיים הרבים ולפתוח בזוגיות חדשה. "זה לא קורה ביום אחד", סיפרה חיה וסרמן ששכלה את בעלה אלי. "אבל הבנתי שאני יכולה לבחור במה שעושה לי טוב"

      ואדים ולובה בלגולה (באדיבות המשפחה)
      "הייתה לנו אהבה גדולה, מגיל 14 היינו ביחד", ואדים ולובה בלגולה (צילום: באדיבות המשפחה)

      אלפי האזרחים שנהרגו בפיגועי הטרור הרבים שפקדו את המדינה במהלך שנותיה הותירו אחריהם פעמים רבות בני או בנות זוג, שביום אחד איבדו את היקר להם מכול. ברגע אחד, הצד השני של המיטה נהיה ריק. ברגע אחד השותף או השותפה, שלעתים ליוו אותם לאורך כל חייהם, אינם. מלבד המאמצים לחזור לתפקוד ולשגרת חיים, אלמנות ואלמנים רבים מתמודדים עם הניסיון לעבור לפרק ב' של הזוגיות, וברוב המקרים מדובר באחד הקשיים הגדולים שאיתם הם מתמודדים.

      לובה בלגולה, בת 42 מאריאל, הכירה את בעלה ואדים בגיל 14 ברוסיה. זו הייתה אהבה גדולה ומאז הם לא נפרדו. לשניים נולד בן ובעקבות רצונה הגדול לעלות ארצה, הם עלו על מטוס לכיוון אחד בשנת 1999 והתמקמו באריאל. לובה מספרת כי מדי בוקר הוא היה יוצא מוקדם לעבודה וכבר בכמה דקות אחרי 7:00 היה מתקשר אליה לשאול לשלומה ולראות שהכול בסדר.

      יום אחד, ב-3 במרץ 2002, הטלפון הקבוע לא הגיע. לאחר שלובה ניסתה להבין מה קרה לבעלה היא קיבלה את הבשורה המרה - ואדים ועוד תשעה אנשים נהרגו בפיגוע הירי בוואדי חרמייה שבבנימין. "התקשרתי לכל מי שאני מכירה שאולי נמצא איתו עד שבסוף אחד האנשים שעבדו איתו ענה וצעק 'אין ואדים, הוא נהרג'".

      עוד בוואלה חדשות:
      "צריך לבחור - לצנוח או לצמוח": משה ושרה מתמודדים עם הפיגוע
      "מאז שגיא נהרג שקט לנו": פסטיבל רוק לזכר חלל צוק איתן
      "להתראות, אוהב אתכם": מילות החייל האחרון שנהרג ב"צוק איתן"

      ואדים בלגולה, נרצח בפיגוע בואדי חרמייה במרץ 2002 (באדיבות המשפחה)
      "תמיד יש השוואה בין ואדים לבין מישהו אחר". ואדים בלגולה (צילום: באדיבות המשפחה)

      לובה סיפרה כי באותו היום עולמה חרב. "זה עדיין קשה, זה היה בשבילי סוף העולם. היינו נשואים עשר שנים, הייתה לנו אהבה גדולה, מגיל 14 היינו ביחד. קיבלתי מכה. הרגשתי כאילו זרקו אותנו בים ואמרו לנו להמשיך. גם היום זה עדיין מאוד קשה. יש ימים שיותר, יש ימים שפחות, אבל זה קשה. הוא חסר לי מאוד".

      מאז הבשורה המרה, נזכרה לובה, היא לא יצאה מהבית תקופה ארוכה ובכתה במשך כל היום. היא נזקקה לעזרה רבה וכל המוסדות הרלוונטיים נרתמו לכך - הביטוח לאומי הצמיד לה עובד סוציאלי מלווה ויחד הם התחילו לעשות צעדות מחוץ לבית. לאחר מספר שנים של טיפול אישי וליווי מקצועי היא יצאה ללמוד ולאחר מכן אף חזרה לעבודה.

      לובה הדגישה כי עד לאחרונה זוגיות שנייה לא באה כלל בחשבון. "הבית אצלי היה כמו מוזיאון תמונות של ואדים. התמונות היו בכל מקום ולאט לאט למדתי להוריד קצת. שמתי את הגבולות וככה היה לי נוח. במשך כמה שנים לא יכולתי לומר בקול שאני אלמנה, לא יכולתי לקבל את זה, עכשיו זה קצת יותר טוב".

      ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 21/04/2015 (עיבוד תמונה)

      לדבריה, לאחר טיפול אינטנסיבי היא החליטה לצעוד צעד נוסף בתהליך הקשה. היא מסרה לא מעט מהחפצים של בעלה ועברה לדירה אחרת. כיום, 15 שנה לאחר הפיגוע, החליטה לובה לתת הזדמנות לאהבה חדשה. "יש לי חבר, אך אני חושבת שגם בשבילו זה לא קל", סיפרה לובה. "אני כל הזמן מחפשת את ואדים והוא מרגיש את זה וזה קשה. נראה אם זה יחזיק מעמד. בינתיים הוא מקבל אותי ככה כמו שאני".

      לובה סיפרה כי חזרה לאחרונה לקבל טיפול פסיכולוגי על מנת לנסות ולתת סיכוי לזוגיות. "קשה לי לעזוב את ואדים ולחשוב על האפשרות להתחתן עם גבר אחר. תמיד יש השוואה בין ואדים לבין מישהו אחר ועדיין לא השלמתי עם האפשרות להמשיך הלאה עד הסוף. אבל אני כן רוצה. אני מקווה שהטיפול יעזור ואוכל להמשיך הלאה לזוגיות חדשה".

      "זה אירוע פתאומי, לוקח זמן להשלים עם אובדן שכזה"

      אירנה, המלווה של לובה מהביטוח לאומי, מספרת על התפקיד הקשה של העובדים המסייעים למשפחות השכולות להתמודד עם האסון שפקד אותם. "התפקיד שלנו כעובדי שיקום הוא להיכנס למשפחה השכולה לאחר 24 שעות מהאסון ולתת מענה לכל הצרכים שלה", סיפרה אירנה. "מדובר בצרכים נפשיים או חומריים ואנחנו המענה למשפחה מול המערכת של משרד הביטחון והקהילה וגם ברמה האישית והנפשית".

      לדבריה, "זה אירוע פתאומי שקורה בהפתעה ולוקח זמן להשלים עם אובדן כזה. הרבה פעמים לאחר שבשבעה המשפחה הייתה עטופה על ידי המנחמים, פתאום הכול שקט ומרגישים את החלל הגדול". היא ציינה כי מדובר באבל כבד שלוקח הרבה מאוד זמן להתגבר עליו. "במקרים מסוימים אירוע פתאומי כזה מעלה קשיים ושאלות שלא מרפות תקופה ארוכה. למה זה קרה לי? רגשות אשם ושאלות נוספות שלא מרפות".

      אירנה סיפרה כי לובה הרגישה רגשות אשם חזקים, שכן היא זו שרצתה לעלות לארץ ולחצה על כך. "כל הזמן היא האשימה את עצמה שאם היא לא הייתה לוחצת לעלות לארץ ואדים עדיין היה בחיים".

      יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 22/04/2015 (עיבוד תמונה)

      אירנה ציינה כי כמו אצל לובה, גם אצל גברים ונשים אחרים ישנם קשיים שונים בנוגע לפרק ב' של חיי נישואים ."לוקח המון זמן להשלים עם הלבד. וכל זמן שלא משלימים עם זה קשה מאוד לצאת לזוגיות חדשה. בנוסף יש משפחות עם ילדים ותמיד יש חשש איך הילדים יקבלו את זה. מכשול נוסף שעומד בדרך הוא מכשול ההשוואה - במידה והייתה זוגיות טובה ותומכת תמיד ישנה השוואה והרבה פעמים בני הזוג החדשים לא עומדים בקריטריונים. הרבה פעמים ישנן ציפיות מאוד גדולות ולעיתים מוגזמות".

      לדבריה, בדרך כלל אדם שמקדיש את חייו לזיכרון בן או בת הזוג לא משאיר מקום לזוגיות חדשה. "העיסוק בזיכרון הוא מאוד מקשה. לעיתים אנחנו נפגשות עם אלמנות שממש עוסקות בזה. למשל, אני מכירה אלמנות שלא נגעו בחדר העבודה של הבעל או שכל הבית מלא בתמונות שלו. זה לא משאיר מקום לבן זוג חדש להיכנס לחיים וזה מאוד מרתיע. אירנה למשל כל הזמן מדברת על בעלה וזה לא קל לבן זוג חדש שהכול נסוב סביב הבעל שנהרג".

      שמעון סטיב בלומברג, נפצע בפיגוע ירי באוגוסט 2001 (באדיבות המשפחה)
      שמעון בלומברג יחד עם אשתו השנייה ג'ודי (צילום: באדיבות המשפחה)

      שמעון (סטיב) בלומברג, תושב קרני שומרון בן 55, שכל את אשתו תחיה בפיגוע ירי בעוקף עזון באוגוסט 2001. במהלך נסיעה משותפת של השניים עם שלושה מילדיהם נפתחה לעברם אש מרכב חולף. אשתו, שהייתה בהיריון, נהרגה מהירי והוא ואחת מבנותיו נפגעו בעמוד השדרה ושניהם סובלים מנכות ומרותקים לכיסא גלגלים. שמעון אמר כי מלבד קשיי האבל וקשיי השיקום גם נושא הזוגיות פרק ב' העלו קשיים בפני עצמם.

      "יש פה כמה שלבים", סיפר שמעון. "בשלב הראשון הייתה הרבה עזרה מהשכנים ביישוב שתמכו בנו מאוד. אני הייתי בשיקום מספר חודשים וכשחזרתי הביתה היה לא קל לחזור לשגרה - פתאום אתה לבד וכול העול עליך ואין עם מי לחלוק. בזכות העזרה והתמיכה מהקהילה הצלחנו לאט לאט לחזור לחיים רגילים והצלחתי לאחרונה לחזור גם לעבוד במקצועי כמהנדס בתעשייה האווירית".

      אצל שמעון, נושא הזוגיות השנייה הגיע בשלב מוקדם יחסית. "הרגשתי שאני רוצה להתחתן והתחושה אצלי הייתה שאף אישה לא תרצה להתחתן עם אדם שמרותק לכיסא גלגלים. היו שידוכים של נשים עם כסאות גלגלים אבל זה לא הגיוני, גם ככה קשה להסתדר בבית אחד עם שני כסאות גלגלים, ולא תליתי בזה תקוות רבות".

      בסופו של דבר שמעון התחיל בזוגיות חדשה עם ג'ודי, אישה בריאה שנכנסה לחייו. "שנתיים וחצי אחרי הפיגוע הכרתי את ג'ודי ולאחר שישה חודשים נישאנו", סיפר. לדבריו, למרות שהתחתן מהר יחסית, גם במקרה הזה ישנם קשיים. "יש קשיים של נישואים שניים כמו בכל מקרה של פרק ב'. למשל שילוב הילדים עם אישה חדשה בבית לאחר שאיבדו את אימם, אבל למרות זאת זה היה חשוב ונכון שהבית יתפקד כמו שצריך למרות הקשיים".

      מלבד המלווים, המוסד לביטוח לאומי מקיים גם קבוצות תמיכה שבהן משוחחים האלמנים והאלמנות על כל הקשיים שהם חווים. "יש מפגשים אישיים ואפשרות לפגוש אנשי מקצוע כחלק מהשירותים להם זכאים משפחות השכול", סיפרה אירנה. "בנוסף יש קבוצות תמיכה שבהן מעלים את כל הקשיים - הילדים, הזוגיות וכל נושא שמעסיק את המשתתפים. הפעילות בקבוצה מאוד מסייעת כי אחד לומד מהשני והן מניבות תוצאות טובות".

      אלי וסרמן, נרצח בפיגוע ירי בניצני שלום (באדיבות המשפחה)
      "מגיל 16 אנחנו ביחד ומדובר היה באהבת חיי". אלי וסרמן שנהרג בפיגוע בניצני שלום (צילום: באדיבות המשפחה)

      חיה וסרמן, בת 59, עברה לפני שמונה חודשים לפרדס חנה לאחר שגרה במשך 28 שנה עם בעלה אלי באלפי מנשה שבשומרון. לשניים שני ילדים גדולים וגם במקרה הזה היה מדובר באהבה גדולה. "מגיל 16 אנחנו ביחד ומדובר היה באהבת חיי", סיפרה. בשנת 2008 בחודש אפריל העיר אלי את חיה בנשיקה ויצא לעבודה באזור התעשייה ניצני שלום. "שעה אחרי זה גיליתי שהוא נרצח על ידי מחבל שהגיע למקום וירה בו ובחבר שלו לעבודה", נזכרה חיה.

      "כל עולמי ולמעשה עולמנו חרב. כל מה שהיה עד אותו הזמן הסתיים והכל השתנה", סיפרה. לדבריה, עד היום ההוא ששינה את חייה, היא הייתה אישה עסוקה עם לוח זמנים צפוף. "אני מרצה במקצועי ומנחה סדנאות. היומן היה סגור חודשים מראש. למחרת הפיגוע בשבת בבוקר אמרתי לחברים שלי שאני מפסיקה את הכול, אני רוצה להקשיב לעצמי. בראש ובראשונה אני רוצה לראות שהילדים עומדים על הרגליים שלהם ואז שגם אני. זו לא חכמה להרצות ולעבוד ולהראות שהכול בסדר, צריך הפסקה מהחיים ולהקשיב עכשיו לתחושות הבטן שלי".

      חיה ציינה כי הופעל עליה לחץ כבד להמשיך בשגרת חייה, אך היא סירבה להיכנע ללחצים. "הפסקתי את הכול למרות שנוצר עלי לחץ כבד להמשיך - לחץ מהמשפחה, החברים והלקוחות - אבל הקשבתי לבטן שלי. החלטתי לצאת ללימודי העשרה והעצמה אישית. ביקשתי מהביטוח הלאומי ויצאתי לשנתיים לימודים. עשיתי טיפולים יחד עם הילדים שלי, כתבתי הרבה וזה עשה לי מאוד טוב".

      חיה סיפרה כי במסגרת ניסיונותיה להתמודד עם השכול היא כתבה ספר המספר על הקשיים שאיתם מתמודדת אישה שאיבדה את יקירה. "הצטרפתי לפורום אלמנים ואלמנות באינטרנט וכתבתי על כל הקושי שהיה לי במהלך היום. בסוף יצא מכל הטורים שלי ספר, "לצחוק את הכאב", שריכז את כל מה שכתבתי. כמובן שאת הספר הקדשתי לזכרו של בעלי. רציתי שידעו מה קורה לאישה באמצע החיים שהשמיים נופלים לה על הכתפיים והפעילות הזו מאוד עוזרת".

      גם אצל חיה סוגיית פרק ב' בזוגיות העלתה קשיים. "חוויתי זוגיות שהסתיימה, היא הייתה טובה והופתעתי שהצלחתי להתחבר. צריך להבין - איבדתי בעל שמגיל 16 היה אהבת חיי. מדובר בארבעים שנה של אהבה מטורפת, של חיבור. הייתי צריכה לעשות תהליכים לא פשוטים כדי לאפשר את זה. בנוסף אלי השאיר לי מאין צוואה בנושא", והיא מסבירה: "כמה שזה נשמע הזוי, אלי דיבר איתי על זה ואמר לי להמשיך בחיי ולמצוא גבר מיוחד. כל הזמן אמרתי לו שמצאתי כבר, אבל הוא התעקש ואמר שהוא מתכוון במידה והוא יסתלק מהעולם שככה אנהג".

      לדברי חיה, למרות הכאב הגדול, הכול אפשרי. "יש כאלה שמתחמקים מהרגשות שלהם ובורחים. אני למדתי לקבל ולחיות גם את הקושי וגם את הכאב. אני מקשיבה לגוף שלי והוא זה שקובע וזה מאוד עוזר לי. הפצע קיים אבל אפשר לחיות איתו. אחרי שבע שנים אני מרגישה שאני מצליחה לכבד את עצמי. יש מקום לזוגיות חדשה, אבל זה לא קורה ביום אחד. כל אחד עובר משהו בחיים האלו והחוכמה היא מה אנחנו עושים עם זה. אני הבנתי שאני יכולה לבחור מה עושה לי טוב וככה אני מנסה לחיות".

      לפניות לכתב שבתי בנדט: sben72@walla.co.il

      (עדכון ראשון: 22:00)