וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"צריך לבחור - לצנוח או לצמוח": משה ושרה מתמודדים עם הפיגוע

21.4.2015 / 19:06

בוקר אחד לפני שש שנים שינה את חייהם של משה ושרה אביטן, כשנפתח עליהם ירי וכמעט הביא למותו של משה. בני הזוג משחזרים את הרגעים הקשים כשהביטו למוות בעיניים, ומספרים על ההתמודדות עם החיים שאחרי: "אפשר גם לצחוק על זה"

צילום: דוד קורן, עריכה: מתן חדד

משה ושרה אביטן, תושבי ההתנחלות שבות רחל בני 40, חיו חיים מלאי עשייה. הוא ניהל חברה קבלנית, והיא עסקה בחינוך ולמדה לתואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וההיסטוריה של עם ישראל, לצד גידול חמש בנותיהם. נסיעה אחת, שגרתית למדי, בחודש ינואר 2009, שינתה את חייהם והציבה בפניהם אתגרים חדשים ובלתי-מוכרים, כשאש נפתחה עליהם מרכב חולף.

אחד מהכדורים פגע בראשו של משה, ונטל ממנו כמעט לחלוטין את מאור עיניו. למרות זאת, הוא לא שקע לרגע ברחמים עצמיים, ורק המשיך לסמן לעצמו מטרות נוספות בחיים. "מי שחווה אירוע טראומתי צריך לבחור - לצנוח או לצמוח, וצריך לזכור את הנקודה הזאת, ועל פיה לפעול", סיפר.

גם שש שנים לאחר האירוע, בני הזוג זוכרים בבירור את אותו הבוקר. "מיד הבנתי שמדובר בפיגוע ירי, ושנפגעתי בראש", סיפר משה. "מיד הפסקתי לראות. לא היה לי זמן להסביר לשרה שנפצעתי ולבדוק מה מצבה, כי לא ראיתי דבר. כל מה שעבר לי בראש זה שאלוהים יעזור לי לעצור את האוטו בלי לעשות תאונה, כי אני לא רואה את הכביש. הצלחתי לעצור את הרכב בצד, לפי מה ששרה סיפרה לי, בנחת. אחרי שעצרתי אמרתי לשרה, 'נפצעתי בראש'".

משה ושרה אביטן, נפגעו בפיגוע ירי בינואר 2009. ראובן קסטרו
"זה היה לא קל, אבל בגלל שמשה חזר די מהר לסוג של שגרה, זרמנו אתו". משה ושרה אביטן/ראובן קסטרו
"כל מה שרציתי זה שהוא יחיה. לא משנה מה יהיה מצבו"

גם שרה שמרה על קור רוח ומיד התקשרה למד"א. היא ביקשה ממשה שינסה לעבור למושב שלה, כדי שהיא תנהג עד להתנחלות כוכב השחר, הסמוכה לזירת הפיגוע. הייתה זו נסיעה קצרה מאוד, אבל מצבו של משה הלך והדרדר במהירות. "בשלב הזה חשבתי שאין לי הרבה זמן", אמר. "פניתי לשרה ואמרתי לה, 'אני אוהב אותך, אני אוהב את הבנות, אבל אני לא שורד. תשמרי עליהן'. שרה צעקה לי, 'לא, תישאר אתנו. אתה לא הולך לאף מקום'. היא דיברה איתי כדי שאשאר בהכרה, אבל התכנסתי בתוך עצמי, כי הרגשתי שאני רוצה להיפרד בצורה רגועה. אחר כך אמרתי שמע ישראל, מבחינתי הבנתי שזה הסוף ואיבדתי את ההכרה".

"טיפלתי במשה כמה דקות, עד שהגיע מישהו עם ציוד חובש, ומאותו הרגע הלכתי לצד", סיפרה שרה. "הבנתי את חומרת המצב. מצד אחד רציתי להיות קרובה כדי להיות שם, ומהצד השני פחדתי לראות את הנורא מכל. הזניקו מסוק של 669 ובינתיים ניסו לייצב את מצבו בשטח שהיה, קריטי".

"הגענו לבית החולים הדסה עין כרם והטיסו אותו לחדר טראומה", הוסיפה. "כל מה שרציתי זה שהוא יחיה. לא משנה מה יהיה מצבו, גם אם זה יהיה במצב הכי קשה. לא היה אכפת לי כלום". לאחר יומיים וחצי, משה התעורר והחל לעבור תהליך שיקום ארוך. כתוצאה מהירי, ראייתו של משה נפגעה באופן קשה. שדה הראייה שלו צומצם, והוא לא מצליח לראות דבר מלבד צללים. הוא לא הצליח בעבר לפתוח את פיו, אולם לאחר תהליך שיקום מורכב, הבעיה הזאת נפתרה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה

"אני לא מתמסכן, וזה לא יעצור אותי"

למרות ש"רק בנס" הוא נשאר בחיים, על פי הרופאים, הבשורה על איבוד הראייה לא הייתה קלה. "לקחתי את זה נורא קשה בשבילי ובשביל משה", סיפרה שרה, "זה אובדן רציני שצריך להתמודד אתו. היה לי קשה בעיקר בשביל משה, כי הוא מאוד פעלתן ועסוק תמיד, ודברים כאלה דורשים ראייה. היום אני מבינה שזה לאו דווקא, אבל דאגתי שזה ישבור אותו. המוגבלות מביאה התמודדות אחרת בחיים, אבל די מהר, הרבה בזכות משה, התרגלנו למצב".

"כשהתשובה הייתה ברורה וחד-משמעית, מיד אמרתי לעצמי, בוא נבדוק מה יש לאנשים במצבי מבחינת עזרים כדי להתמודד עם המציאות החדשה", שחזר משה. "אני תמיד פרקטי, וישר חושב קדימה, מה ניתן במצב הנוכחי לעשות הכי טוב". לדבריו, "תמיד אמרו לי שאני קצת מוזר בעניין הזה. אנשי מקצוע אמרו לי שאני בהדחקה כי לא עברתי את שלב האבל על אובדן הראיה, אבל אני לא כזה. יש גם את עניין האמונה שהכול לטובה, וזה מאוד עוזר".

משה סיפר כי לאחר שקיבל ציוד שסייע לו, "זה נתן את ההרגשה שהעולם לא נחרב. אפשר לקרוא, אפשר לעבוד על מחשב, יש טקסטים מוקלטים להקראה, זה לא סוף העולם". לשרה, לעומתו, היה קשה יותר להתמודד עם המצב החדש. "לאחר שהדבר נחתם והגדירו את משה נכה ב-100%, היו קשיים ותסכולים", אמרה. "היה צריך להתאים את הבית לצרכיו ולסייע לו בכל דבר. זה היה לא קל, אבל בגלל שמשה חזר די מהר לסוג של שגרה, זרמנו אתו. הוא כל כך הרגיל אותנו לחיים כמעט רגילים, אז לפעמים אנחנו שוכחים שהוא לא רואה".

משה אביטן, נפצע בפיגוע ירי בינואר 2009. ראובן קסטרו
"אנשי מקצוע אמרו לי שאני בהדחקה כי לא עברתי את שלב האבל על אובדן הראיה"/ראובן קסטרו

"אני מאפשר לעצמי לצחוק על העניין, וקורים דברים מצחיקים", סיפר משה. "לדוגמה, אני רואה לפעמים בבית בת יושבת על כיסא המחשב ואני מזהה מי זאת, ויצאו לא פעם מקרים שנתתי חיבוק או נשיקה, ובסוף התברר שזו לא הבת שלי אלא חברה של אחת מהן. אנחנו לא עושים עניין מזה וצוחקים על זה, וזה מאוד מסייע".

לדבריו, אסור להסתכל על המוגבל כשונה. "מי שמוגבל נלחם כל העת להיות שווה בין שווים, ודווקא חוסר הנעימות ואי-הפנייה ישירות אל המוגבל מנציחה את הפער", אמר, "הוא לא צריך להיות נוכח בכלל. נכון, אני לא רואה, ולפעמים אני מקבל מכה מדלת ארון פתוחה או נופל מחפץ על הרצפה. אז מה? זה לא נורא. אני לא מתמסכן וזה לא יעצור אותי".

לאחר כמה שנים, משה סגר את החברה שניהל, והחל בשנה האחרונה ללמוד לתואר במשפטים בקריה האקדמית אונו. "המוסד מאפשר לי את זה, ונותן לי לאתגר אותו עם הצרכים שלי, וזה עובד יפה", הסביר. "אני מקבל ציונים טובים וממשיך קדימה, ולא נותן לשום דבר לעצור אותי". כמו כן, הוא מתנדב בכמה ארגונים, וגם מכהן כחבר מזכירות של שבות רחל.

"עוד פעם פגיעה בראש, ושוב טיפול נמרץ, למה?"

"טל פעם אמרה, 'אם אתה לא הייתה נפצע ואותו הפרמדיק לא היה מגיע, לך תדע איפה הייתי היום'"

כשנה לאחר פיגוע הירי שטלטל את חיי משפחת אביטן, מכה נוספת נחתה עליהם. טל, בתם בת השש של שרה ומשה, לקתה באירוע מוחי קשה והייתה בסכנת חיים. "זה היה ביום שישי בערב", שחזרה שרה. "ישבתי עם הבנות לסעודת שבת, טל התלוננה על כאבי ראש ולאחר זמן קצר היא איבדה את ההכרה והזעקתי את מד"א. הגיע אמבולנס רגיל ובשער של היישוב פגש אותנו אמבולנס שבו נהג הפרמדיק שהציל את משה. הוא בדק את טל. אמרתי שאני רוצה להתפנות לשערי צדק, והוא אמר לי, 'אתן באות איתי - ולעין כרם - המצב לא טוב".

בחלומות הכי גרועים שלה, שרה לא חשבה שהכול יחזור על עצמו, כמו בפיגוע. "הגענו לבית חולים ומיד הכניסו אותה לטיפול נמרץ ולצילום ראש", סיפרה. "הרופא יצא אחרי כמה זמן ואמר לי שהתפוצץ לה וריד, והדם הפעיל לחץ על גזע המוח, וככל הנראה תהיה פגיעה בראייה. אני זוכרת שזו הפעם הראשונה בכל התקופה הזו שבכיתי ולא הצלחתי להפסיק. עוד פעם פגיעה בראש, ושוב בעיית ראייה, טיפול נמרץ, והיא מורדמת ומונשמת. למה?"

משה ושרה אביטן, נפגעו בפיגוע ירי בינואר 2009. ראובן קסטרו
"לפעמים אנחנו בכלל שוכחים שהוא לא רואה"/ראובן קסטרו

למרות שהיה זה ערב שבת, שרה הרגישה צורך לעדכן את משה. ברגע שעובד המלון שבו שהה באותה העת דפק על דלת חדרו וביקש ממנו שיתקשר לרעייתו באופן דחוף, הוא הבין שמשהו חמור מאוד קרה. "ידעתי מיד שאם שרה מתקשרת בדחיפות בשבת, זה משהו נורא, ופשוט לא יכולתי להתקשר אליה", סיפר. "התחלתי לרעוד וביקשתי מגיסי, שהיה איתי, שיתקשר במקומי. הוא דיבר אתה, ואני קולט שאין תגובה, וזה רק מחזק לי את ההבנה שקרה משהו נורא".

למרות המצב החמור, משה החליט להישאר עד צאת השבת, וקיווה שתפילותיו יסייעו לבתו הנמצאת בסכנת חיים. לדבריו, "היה לי מאוד קשה. כל מה שעברתי זה לא אחוז אחד מהקושי ומהכאב, כשאתה רואה את הבת שלך חסרת אונים, מחוברת למכשירים, ואין לאף אחד תשובות מה יהיה אתה". במשך שבועיים, טל הייתה מאושפזת מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ. היא עברה ניתוח להחלפת כלי הדם הבעייתי וצנתורים. "זה לא היה פשוט, ולא ידענו מה יהיה אתה לכשתתעורר, אם בכלל תתעורר", אמרה שרה. על אף מצבה הקשה ותקופת השיקום הארוכה, טל חזרה לעצמה וכיום היא מתנהלת כרגיל, למעט פגיעה קטנה מאוד בשדה הראייה.

"מי שאין לו מגבלה פיזית, יכול להיות הרבה יותר מוגבל"

"כל מה שעברתי זה לא אחוז מהקושי ומהכאב, כשאתה רואה את הבת שלך מחוברת למכשירים"

"לא היה זמן לחשוב על כלום", סיפרה שרה, כשנשאלה על תחושות של כעס או תסכול באותה העת. "כל הזמן הייתי עסוקה בלטפל בה ולבדוק מול הרופאים מה קורה". משה הוסיף: "אני יודע שהצוות עושה הכול, ושאין הרבה מה לעשות, אבל כאבא זה מתסכל. יצאתי החוצה, התפרקתי, ואמרתי 'בורא עולם, למה זה קורה? מה צריך לעשות? תכוון אותי'. לאחר מכן, הייתה לי הרגשה ברורה שהכול יהיה בסדר, והיא ליוותה אותי עד שטל התעוררה".

"סגירת המעגל הייתה כשלקחו אותנו לילדה מנצרת, בגיל של טל, שעברה את אותו הדבר", סיפר משה. "בגלל הזמן שלקח עד שהבינו מה מצבה ועד שהעבירו אותה לרמב"ם, היא משותקת לגמרי. זה שטל הגיעה לעין כרם מהר עשה את ההבדל. טל פעם אמרה, 'אם אתה לא הייתה נפצע ואותו הפרמדיק לא היה מגיע, לך תדע איפה הייתי היום'. לפעמים אתה רואה את התמונה רק לאחר תקופה, ואתה מבין שבסופו של דבר הכול לטובה".

"מגבלה פיזית היא טכנית", סיכם משה. "אנשים לא תמיד מבינים שגם מי שמוגבל טכנית יכול להצליח, ומי שאין לו מגבלה פיזית, יכול להיות הרבה יותר מוגבל. אז אני לא רואה, אבל אני יודע מה אני יכול לעשות, וזה לא מונע ממני לעשות מה שאני רוצה. חשוב להבין שמי שמוגבל פיזית לפעמים יכול לעשות יותר ממי שאין לו מגבלה. ככה החברה צריכה להסתכל על זה".

לפניות לכתב: sben72@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully