הוא יהודי, היא גרמנייה: אהבה בצל זיכרון העבר

מושיק, בן לניצול שואה, נישא לוונדה, נכדה לקצינים בצבא הגרמני. יונתן, שחלק ממשפחת אמו הוכחד באושוויץ, התאהב בצעירה ברלינאית. שני הזוגות המעורבים מנסים לבנות חיים משותפים אבל יודעים כמה זה קשה. "אבא שלי לא הסתכל לה בעיניים במשך שנים"

מור שמעוני
15/04/2015
ונדה ומושיק וולף עם ילדיהם. באדיבות המשפחה
מושיק וונדה וולף(צילום: באדיבות המשפחה)

זכר השואה, שמלווה את המדינה כולה, מקבל מדי שנה ביטוי נוכח יותר עם בואו של יום הזיכרון. עם זאת, ישראלים לא מעטים בחרו לקשור את חייהם אל הזיכרון הזה ולהצמיח ממנו חיים חדשים, מודרניים, משותפים לעם היהודי ולעם הגרמני. "אני בן לניצול שואה מרומניה. כל חיי סבבו במישרין ובעקיפין סביב השואה. כשוונדה, אשתי, גרמנייה ילידת ברלין, נכדה לקצינים גרמנים, התגיירה – נקמתי. כשיאיר בני הובא בברית המילה עם אבי הניצול בתור הסנדק שלו – הרגשתי שניצחתי".

את הסטטוס הזה כתב היום, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מושיק וולף, יליד מצפה רמון בן 40, שחולק את חייו ב-20 השנים האחרונות עם אשתו ונדה. כל השנים האלה הוא נע בין אהבתו לאישה הגרמנייה, לבין הזיכרון הכואב של אביו הניצול.

יונתן נאמן, בן ה-33, שמתגורר בברלין, חולק זוגיות עם אלנה גוסטוב, צעירה מצפון גרמניה. "אי אפשר לנטור טינה לנצח", אמר נאמן. אביו הדתי אמנם מתקשה עם הזוגיות הזאת, אולם האם תומכת וגם הוריה של אלנה. גם וולף הודה שעד היום בני המשפחות שלו ושל אשתו מתקשים לקבל את הזיווג. למרות התקווה לעתיד הרמוני יותר, שני הזוגות יודעים שהסביבה שבה הם חיים והמציאות המורכבת בישראל ובגרמניה לא תיתן להם מנוח.

יום השואה תשע"ה - עוד ידיעות
"אל תשכחו אותנו": 10 ניצולים נזכרים בעבר ומביטים אל העתיד
קשישים ניצולי שואה הם בעלי חוסן נפשי גבוה
"המטרה היא שתתפגרו בדרך": סיפור "צעדת המוות לוולרי"

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבי ברכיים? זו האמת

מוגש מטעם בי קיור לייזר
דיפולט(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

בני הזוג וולף הכירו בברלין ב-1999. "הייתי מאבטח ובאחד הימים עבדתי באירוע של הקהילה היהודית בברלין. שם פגשתי בחור ישראלי שגר בברלין עם בת זוג מקומית. התיידדנו והוא הזמין אותי לארוחת ערב כמה ימים אחר כך. מי שפתחה לי את הדלת הייתה ונדה", הוא אומר בחיוך.

היחסים בין וולף, קצין במילואים בצה"ל, לבין הצעירה הגרמנייה לבלבו. אחרי זמן לא רב היא עזבה את ארוסה, ועברה לגור עם מושיק. הם חיו ביחד כמה חודשים בברלין ואז עברו לירושלים, ללמוד באוניברסיטה העברית. אך המעבר לישראל לא היה כל כך חלק. "לאמא שלי לקח זמן לקבל את העובדה שיש לי בת זוג גרמנייה, אך ככל שהזמן עבר והקשר נהיה יותר רציני, היא התרצתה. לאבא שלי היה מאוד קשה. שלוש או ארבע שנים הוא לא הסתכל לה בעיניים. הגעתי למסקנה שכמה שהוא איש חזק וגיבור, שהיה בצנחנים והשתתף במלחמות ישראל, בשורה התחתונה הוא נותר הילד בן הארבע מימי השואה, שמסתכל על הגרמנייה החזקה".

"הנקמה שלי"

בשנת 2003 סימה ונדה את תהליך הגיור והשניים נישאו. "הגיור היה רגע מאוד מרגש עבורי ועבור כל המשפחה", נזכר מושיק. "הרגשתי שזאת הנקמה שלי". אך גם הגיור והחתונה לא הניחו את דעתו של האב ניצול השואה. "הוא היה זורק הערות מאוד לא נעימות. במהלך משחק כדורסל, לדוגמה, הוא יכול היה להגיד שהשופט אנטישמי, כמו כל האירופאים. מי שהייתה מפייסת אותו היא דווקא ונדה, שהבינה אותו יותר ממה שאנחנו הבנו". התפנית הגיעה עם לידת הבת הבכורה של בני הזוג, כיום בת תשע. "הוא מעריץ אותה. הוא נפתח לגמרי", אמר וולף. לזוג בן נוסף, בן חמש.

גם מצד משפחתה של ונדה לא רוו בני הזוג נחת. לדברי וולף, חמותו מסרבת עד היום לקבל אותו כבעלה של בתה. "באינתיפאדה השנייה גרנו בירושלים. בכל פעם שהיה קורה משהו, היינו צריכים להסביר לה שהכול בסדר. גם לוונדה היה קשה, היא הייתה בהלם שמחבלים מתפוצצים בתוך העיר". לדבריו, דעתה של האם מושפעת עד היום מהדרך שבה ישראל מוצגת בסיקור החדשותי באירופה. "היא תמיד בטוחה שאנחנו הצד התוקפן. אני קצין במילואים, וכל פעם אני צריך להסביר לה את הצד שלנו בסכסוך. היא פשוט מסרבת לקבל את זה. הפער הוא גדול".

באחד הביקורים של בני הזוג בגרמניה, בבית סבתה של ונדה, התחוור למושיק כמה העבר קשה וכמה הוא לא פשוט להתרה. "בבית הסבתא עלעלתי באלבומי תמונות, שהיו מאד מסודרים. ראיתי תמונות ממלחמת העולם השנייה של חייל במדים. זה הפחיד אותי. ראיתי דברים שלא רציתי לראות", הוא נזכר. הוא הבין ששני סביה של אשתו היו קצינים בצבא הגרמני, הוורמאכט.

למרות הכול – והודות לשנים שחלפו מאז, ביססו בני הזוג חיים משותפים ומוצלחים בשדה בוקר. ונדה היא מורה לאנגלית בתיכון לחינוך סביבתי ומושיק מנהל מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון במצפה רמון. "הסביבה מקבלת אותנו נהדר. בכלל, יש כאן הרבה זוגות מעורבים. בדור שלנו יש פחות בעיה. אבל עדיין, אנשים שמכירים אותי עד היום מתפלאים איך אני, שיא הישראליות, התחתנתי עם גרמנייה גויה".

מושיק וונדה עם ילדיהם(צילום: באדיבות המשפחה)
"אם תשפוט לפי ההיסטוריה לא תוכל לאהוב אדם אחר, כי בכל מקום הייתה אלימות בעבר"

יונתן נאמן מרגיש מאוד בנוח ברחובות ברלין בירת גרמניה. הוא מתגורר בעיר כבר יותר משבע שנים, מדריך תיירים מכל העולם בעיר רוויית ההיסטוריה מימי השואה. לפני שנתיים הוא החליט גם לחפש זוגיות במדינה שבה הוא חי. "נכנסתי לאפליקציית היכרויות וכתבתי באנגלית שאני מחפש בת זוג. פגשתי נשים ישראליות וגם לא ישראליות. לא חיפשתי לאום מסוים".

אחרי שורה של דייטים כושלים, הוא פגש את אלנה גוסטוב, צלמת בת 31, במקור מצפון-גרמניה, ליד המבורג. "לא הפריע לי שהיא לא ישראלית ולא יהודייה. תופתעו לשמוע שיש גם כמה גרמנים נחמדים", הוא אומר בציניות. אביו של יונתן הוא מאלג'יר, משפחתה של אמו מפולין. חלקים מבני המשפחה ברחו לפני מלחמת העולם השנייה מזרחה ונשבו במחנה סובייטי. אלה שנשארו, נשלחו לאושוויץ. חלקם שרדו, חלקם לא חזרו משם.

"דיברנו על זה הרבה בהתחלה, אלנה ואני. הייתי סקרן. המשפחה שלי התקשתה בהתחלה לקבל את זה. אבי הוא איש דתי, וזה הפריע לו. אימא שלי אמרה 'כל עוד אתה שמח, אני שמחה, אבל מה יהיה עם הילדים?'. הזמן חלף ונשארנו יחד, עברנו לגור ביחד לפני חודשיים. לפני חודש נסענו יחד לישראל ואימא שלי אהבה מאוד את אלנה. מהמשפחה של אלנה לא היו שום התנגדויות. הם בעיקר שמחו שסוף סוף היא מצאה מישהו".

השניים גרים בינתיים בברלין ולא יודעים עדיין היכן יקימו את ביתם. "אנחנו חיים בזמנים אחרים. העולם הוא כפר גלובלי, הכול קרוב. אי אפשר לנטור טינה לנצח, והדור שלנו מנסה להתקרב. אין פה תחושה שבגלל העבר אי אפשר להיות ביחד. כשזה מגיע ליחסים, יותר חשוב שתאהב את האדם ולא את הלאום או את ההיסטוריה. זאת, משום שאם תשפוט לפי ההיסטוריה לא תוכל לאהוב אדם אחר, כי בכל מקום הייתה אלימות בעבר".

מי הרע ומי הטוב?

על אף החיים המשותפים שהקימו, לקראת יום השואה שוב מתעוררות התחושות המורכבות בבית משפחת וולף. "הקושי מורגש בזמן הזה", מעיד מושיק. ונדה, שמנגנת בחליל, מתבקשת מעת לעת להשתתף בטקסי יום השואה. היא נעתרת לבקשה, אבל לפעמים היא לא יכולה להסתיר כמה קשה לה המעמד. "בעבר היא כבר פרצה בבכי בעיצומו של אירוע כזה", המשיך.

כעת, בני הזוג מתמודדים עם קושי נוסף, חדש, שמערער קצת את השאיפה שלהם להרמוניה. אמש שבה בתם נסערת בתום פעילות בתנועת הנוער בנושא השואה. "אחרי השיעור, אחת הילדות בכיתה, שלא יודעת לשמור על הפה שלה, אמרה לבתי 'המשפחה של אמא שלך רצחה את המשפחה שלי'. עד עכשיו הילדים היו קטנים, אבל עכשיו הם גדלים ונקלענו למצוקה הזאת. סיפרתי את זה לאמא שלי והיא הזכירה לי שיחה שהייתה לנו לפני שהתחתנתי, שבה היא אמרה לי 'עכשיו זה בסדר, אבל מה יהיה עם הילדים?'".

ונדה שלחה מכתב לתנועת הנוער וניהלה שיחה ארוכה עם הילדה. "הילדה הייתה מאד מבולבלת ובכתה. היא שאלה את אמא שלה מה זה אומר שיש לה סבא קצין גרמני וסבא אחר ניצול שואה. ואז היא שאלה, 'אמא, אני בצד של הטובים או הרעים?'".

לפניות לכתב מור שמעוני: mor.shimony@walla.com

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully