גננות לא ממהרות ללמד על השואה: "למה להכניס אותם לטראומה?"

אחרי ההחלטה להרחיב את לימודי השואה במגזר הערבי במסגרת התכנית "בשבילי הזיכרון", כפי שפורסם בראשית השבוע בוואלה חדשות, חזרנו לגני הילדים כדי לבדוק אם שם יושמה התכנית שהחלה כבר ביום השואה הקודם. על אף שבמשרד החינוך הדגישו כי התכנית נועדה לסמן גבולות בדיונים בין המורים לתלמידים, שהיו פרוצים והיו נתונים לשיקולם של אנשי החינוך, ולספק להם חומרי לימוד אחידים לנושא, יש אנשי חינוך החלוקים בדעתם לגבי לימוד נושא כה טראומתי וטעון בגנים.

"אני נגד לימודי שואה בגנים. אני חושבת שיהיה לילדים מספיק זמן ללמוד על דברים קשים בחיים, כמו השואה. את התמימות שלהם צריך לשמר", אמרה שרון, שעובדת כגננת בגן טרום-טרום חובה לבני שלוש עד ארבע בפסגת זאב ב-18 השנים האחרונות. "גם ככה אנחנו כבר עוסקים בתכנים שאנחנו צריכים לדעת איך להעביר את המסר שלהם בצורה רכה מאוד, כמו כיצד 'לשים ילד בתיבה ולשלוח ביאור' (סיפור משה בתיבה - ר"ב)".

עוד בוואלה חדשות:
עדויות מניצולים וסיפורי זוועות: התכנית החדשה ללימודי השואה במגזר הערבי
הסרת האמברגו מעוררת הדים: "איראן מתנערת מההסכם - וזוכה בהקלות"
בכפר כנא החלו לבנות מחדש את הבית שהריסתו עוררה שוב מהומות

לדבריה, "הם מקבלים את זה בשוק, ויש ילדים ששואלים הרבה דברים בבית. מבחינתי זה מזעזע, אפילו לנו כמבוגרים קשה עד היום לתפוס את הרוע הזה שהיה. איך אני אמורה לספר את זה לילדים כאלה קטנים? למה אני צריכה להכניס אותם לטראומה הזאת? שיתחילו להתערער ממחשבות על רכבות ועל רעב בלילה?". שרון הוסיפה כי "מעבר לזה שאני נגד, גם הגננות לא יודעות בדיוק איך להעביר את המסרים בצורה רכה. התכנית עדיין לא עוזרת. אני לא לימדתי את זה בשנה שעברה וחד-משמעית לא אלמד זאת גם השנה".

דפנה, שעובדת ב-30 השנה האחרונות בגן טרום-טרום חובה בתל אביב, הביעה אף היא את התנגדותה לתכנית. "כשאמא שלי קראה בעיתון שמלמדים בגנים, היא הודיעה לכל ארבע הבנות שלה שביום השואה מתקיימת אצלה קייטנה ואף אחת לא שולחת את הילדים שלה", סיפרה דפנה. "היא ניצולת שואה ואני מסכימה איתה. הם השתגעו לגמרי במשרד החינוך. הם צעירים מדי ולא יכולים להתמודד עם זה. גם ככה, רק עכשיו, הם מפרידים בין מציאות לדמיון והזמנים אצלם מעורבבים. התכנית רוצה להכניס ילדים כאלה צעירים לתכנים איומים, וגננות לא יודעות למנן. הן מראות תמונות ומספרות דברים נוראים וזה גדול עליהן - גם על הילדים וגם על הגננות. אני, כבת לניצולת שואה, לא מסוגלת לדבר על זה ולא אעשה את זה לילדים".

בניגוד אליהן, יש גם אנשי חינוך שמלמדים את יום השואה בגנים ונשמעים להנחיות התכנית החינוכית. "נכנסתי לאתר של משרד החינוך בנושא רק כי הסתקרנתי", סיפרה אסנת אדם, גננת זה 26 שנה בגן הילדים התלת-גילי לבני שלוש עד שש שנים במושב שדה יצחק, שבמועצה האזורית מנשה. "הנושא מעניין אותי כבת לניצול שואה, אבל אני אלמד השנה את ילדי גן החובה את סיפורו של אבא שלי כפי שעשיתי בשנים האחרונות. את הסיפור הוצאתי גם כספר ילדים בעידוד הקרן ליוזמות חינוכיות. לקטנים יותר אני אסביר את הצפירה".

אדם תספר לילדים את סיפורו של אביה, שאביו נלקח מביתם בהונגריה. לדבריה, "הוא, אמו ואחיו הקטנים נאלצו לעבור לאזור מגורים משותף עם יהודים נוספים שתולים להם סימן צהוב על הבית כי זה סימן ההיכר של היהודים". לאחר מכן, היא תתאר כיצד אביה נאלץ להיפרד מאמו ולהסתתר עם אחיו עד לסיום המלחמה, אז קרובת משפחה שניצלה אספה אותם אליה.

לדבריה, "אני מאוד זהירה, משום שזה סיפור של פרידה מאב ומאם, שבו כל הילדים היו רעבים ולא יכלו להתקלח, חיו בצפיפות גדולה ואכלו שלג". אדם הוסיפה כי "אבא שלי והאחים שלו חיכו יום-יום להורים שלהם בפינה כלשהי ברחוב, עד שהבינו באיזשהו שלב שהם לא יחזרו ועזבו. זאת סיטואציה לא פשוטה, אני מספרת את זה בעדינות". לטענת אדם, הילדים מאד אוהבים את הסיפור, ואילו ההורים הם אלו שמתקשים לשמוע אותו. את הביקורת סביב חשיפת הילדים לסיפורי מוות היא הודפת בטענה כי הם נחשפים אליהם כבר בחגים אחרים. "אנחנו מספרים להם בפורים ובחנוכה על רדיפת היהודים, כך שמהבחינה הזאת זה לא חדש להם. זה שיש עדיין ניצולי שואה והם חיים ביננו, רק הופך אותם ליותר קשורים ולא למשהו היסטורי מבחינתם".

דורית חזן, סגנית יו"ר ארגון גננות מחנכות, מסרה בתגובה: "מסוכן ביותר להכניס תכני שואה לילדים בני שלוש, זה מעשה שעלול לגרום להם נזק. התייחסות לצפירה הזועקת זה מספיק כדי לומר להם שזה יום עצוב. בדרך כלל כשיש ילדים בגילאים מעורבים בגנים, הגדולים תורמים מידע שנחשפו אליו בבית מהטלוויזיה או אחים, ואז נוצרת שיחה. גם לכך אנו צריכות להיות עירניות ורגישות, ולוודא שההסבר לא יגלוש לתיאורים של תמונות שראו ולא מתאימות לגיל הרך. הנחיית השר מסוכנת ויש לחשוב עליה שוב".

גילה מצליח, מנהלת שירות פסיכולוגי לילדים במשרד החינוך שהייתה שותפה לחיבור התכנית, פוסלת את הטענות נגד לימודי השואה בגנים. "אם ילד שומע את הצפירה, אנחנו אמורים להתעלם או לתת לו תשובה שהיא מתאימה לשלב ההתפתחותי שלו?", תהתה מצליח. "מבחינה מקצועית, כולנו מדברים על בריאות הנפשית של הילד. אם הילד נשאר עם שאלה ללא מענה, הוא יחפש תשובה מהעולם הפנימי שלו וזה עלול להיות בעיתי ועלול לגרום לו לחשוב דברים מפחידים".

לכן, לטענתה, "אנחנו, כמבוגרים, צריכים לתווך לו את העולם כדי שהוא יהיה מסוגל להבין ולאבחן את האינפורמציה המינימאלית כדי שהיא תרגיע אותו. הצפירות מקושרות אצלנו למצבים מאוד מעוררי חרדה, וזאת התכנית. אני חושבת שאחד הדברים שצריך לקחת בחשבון היא שההתנגדות נובעת מחשש שסיפורי הזוועות יועברו לילדים, אבל זה לא קורה. לא מספרים שום דבר מהסיפורים האלו".

בתוך כך, גם הרחבת התכנית לחטיבות הביניים והתיכונים במגזר הערבי, הצ'רקסי והדרוזי, שאודותיה פורסם בוואלה חדשות השבוע, עוררה תגובות מעורבות. משיחה עם כמה אנשי הוראה במגזר הערבי עולה כי הבשורה התקבלה בזרועות פתוחות, אך הועלו תהיות ביחס לרצינות אנשי החינוך ליישמה בשטח. "קיבלנו מייל אתמול מהמפקח, שבו נכתב שהתחיל העידן שבו מדברים על השואה, אבל זה לא כל כך מספק", הסביר עבד אבו עקאל, מנהל בית ספר בכפר ערערה שבוואדי ערה. "הייתי רוצה שהמפקחים יזמינו את המנהלים לסדנה או ליום עיון ויתחילו ללמד אותם איך לעשות את זה. אני חושב שצריך ללמד את השואה עוד הרבה לפני כן, בכיתה ה' אפילו כי זה אבן יסוד בהיסטוריית העם היהודי וחשוב לנו להבין אותו".

לדבריו, "בבית הספר שלי אני כן מלמד אותם על זה. השתתפתי בעבר במשלחת של ארגון המורים לברלין, הייתי המורה היחידי הערבי שם וחזרתי עם הרבה חומר שהעברתי אותו לתלמידים. אני בקיא בהיסטוריה היהודית ומכניס הרבה אלמנטים היסטוריים של העם היהודי כדי שיבינו שהוא עבר סבל גדול, לא פחות מהעם הערבי וכדי שלא יתייחסו אליו סתם כאל כובש. הבעיה היא שגם בנושאי בחירה של מנהלים במערכת הלימודים אף אחד לא מכניס את נושא הזה, וזה חבל מאוד".

אבו עקאל הדגיש כי דווקא לימודי השואה הם אלו שיקרבו בין שני העמים. "אני זוכר שבשנות ה-70, בימי העצמאות, היינו עושים מסיבה ותהלוכות עם דגל ישראל עם לבוש חגיגי. יש חלק גדול מהמוסלמים שחושבים שמה שחשוב זה לא הפוליטיקה, אלא האמונה באלוהים - כל אחד ודתו - ולכבד את ישראל משום שהיא דמוקרטית ומכבדת את חוקיה, את תושביה ואת הדת שלהם. לא בוער לנו להחליף את הממשל פה", הסביר.

כמו כן, עלתה השאלה מדוע במערכת החינוך הערבית ילמדו מעתה את יום השואה, אך עדיין לא את יום הנכבה. אבו עקאל הבהיר כי אינו משתמש בביטוי "נכבה" כאשר הוא מדבר עם תלמידיו, אלא מסביר על היסטוריה של שני עמים "שחיו יחד תמיד, ורק הפוליטיקה הרסה את החברות ביניהם".

נשאת, מחנך ומורה למדעים בחטיבת ביניים ביישוב ערבי במרכז הארץ, שבו רוב התושבים הם סונים, תומך בלימודי יום השואה בבתי הספר. עם זאת, הוא סבור שיש ללמד גם את יום הנכבה. "אני חושב שצריך לבדוק איך מלמדים את הנכבה, את שני הנרטיבים, במבט לעתיד ולא לאחור", הדגיש נשאת. "אי אפשר להסתיר מהתלמידים דברים במטרה למנוע מהם את החשיפה אליהם כי אחרת הם יחשפו לזה בצורה לא מבוקרת - מהטלוויזיה ומאנשים בעלי אינטרסים אחרים. זה נכון גם לגבי הנכבה וגם לגבי השואה. יש עדיין מכחישי שואה וחשוב שהילדים שלנו ידעו מזה. הגרמנים עצמם לא מכחישים את זה, אז אנחנו נסתיר מהילדים שלנו?".

לדבריו, "בשבועיים האחרונים הייתי בסיור ביד ושם, במסגרת לימודים פרטיים שאני עושה, וזה היה ממש מרגש. הסיור נתן לי גם היבטים אחרים לכל העניין של השואה. אני חושב שמשרד החינוך צריך ללמד את המורים קודם כל לפני הילדים. מי שאין לו את כל הרקע לא יכול ללמד את השואה בכלל. רוב המורים לא בקיעים בכלל בסוגיית השואה ובמה שקרה לעם היהודי שם באירופה".

על אף שלימודי השואה במגזר הערבי נלמדו בצורה מצומצמת במסגרת הבגרות בהיסטוריה בכיתה י"א, בחמש השנים האחרונות יצאו כמאה תלמידים ערבים למשלחות לפולין. המשלחות היו מעורבות, ובמסגרתן הצטרפו התלמידים הערבים לתלמידים יהודים, מה שאפשר להם להכיר מקרוב עוד יותר את הנושא.

"הילדים נחשפים לאמת שרק שמעו עליה במעט שיעורי היסטוריה", סיפר מוסא אבו סעד, מורה בתיכון אל פרוק של רשת עמל, ביישוב כסייפה שבנגב, שליווה משלחות מעורבות לפולין. "הם מתוודעים לזוועה במלחמת העולם השנייה ולהרג העם היהודי. המפגש הזה גורם לחיבור מסוג אחר לשכנים שחיים עמם ביום-יום". אבו סעד חושב ש"כולם צריכים ללמוד על השואה. מבית הספר שלי יוצאים 30 תלמידים כל שנה והם תמיד חוזרים עם גאוות יחידה לבית הספר, ושומרים על חברות עם החברים היהודים במסע".

לפניות לכתבת: revital.blumenfeld@walla.com