כרוניקה של משבר: עד כמה פגעו יחסי אובמה-נתניהו בישראל?

(אובמה, אתמול: "טעות להגיע שבועיים לפני בחירות")

ברק אובמה ובנימין נתניהו נאבקים זה בזה כבר שש שנים, מאז שנכנסו שניהם לתפקידיהם הנוכחיים, כנשיא ארצות הברית וכראש ממשלת ישראל. אחת לכמה חודשים, מכריזים הפרשנים שהיחסים בין השניים הגיעו לנקודת שפל חסרת תקדים, רק כדי לגלות בהמשך שיש עוד לאן להידרדר. הדבר נכון גם לגבי המשבר הנוכחי ביניהם, סביב נאומו הצפוי של נתניהו היום (שלישי) בקונגרס.

בסביבתו של נתניהו אומרים כי הנזקים שנגמרו ליחסים עם הבית הלבן והמפלגה הדמוקרטית בעקבות הנאום הינם "נסבלים", כאשר על הפרק עומדת האפשרות לסכל הסכם גרעין רע עם איראן. אובמה ניסה להשיב אמש לביקורת הזו כאשר הבהיר בראיון לסוכנות הידיעות רויטרס כי קיים סיכוי גדול שאיראן עצמה תדחה את הסכם הגרעין, בלי קשר למה יעשה נתניהו בקונגרס.

עוד בוואלה חדשות:
אובמה על ביקור נתניהו: "טעות לבוא שבועיים לפני בחירות"
רייס: "תקיפות צבאיות לא ימנעו מאיראן להשיג גרעין"
"לא חשבתי שיענה": הישראלי שקיבל מייל תשובה מאובמה

אלא שאם אכן יושג הסכם, ועל פי הבית הלבן הסיכויים לכך עומדים כרגע על 50%, המשימה שהציב לעצמו נתניהו היא שאפתנית במיוחד: הוא זקוק לגייס תמיכה של כ-15 סנאטורים דמוקרטים להכשלת ההסכם. בלי 15 הסנאטורים הללו, כל המאמץ שהושקע בנאום יהיה לשווא. הסיכוי להשיג כעת תמיכה בשיעור כזה מקרב הדמוקרטים, שרובם זועמים על היחס המזלזל של נתניהו כלפי אובמה, נראה נמוך מאוד. כאשר בוחנים את היחסים בין השניים מ-2009 ועד היום, מסתמנת מגמה ברורה: נתניהו גובר על הלחצים של אובמה בנושא הפלסטיני, ואילו אובמה הודף את הלחצים של נתניהו בנושא האיראני.

הסיבוב הראשון בין השניים החל לאחר נאומו ההיסטורי של אובמה בקהיר בשנת 2009, בו שירטט הנשיא החדש את חזונו למזרח תיכון חופשי ודמוקרטי. הנאום הזה נראה במבט לאחור כמו הזיה, אבל הדברים הנחרצים שאובמה אמר במהלכו על הצורך בפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, תרמו רבות לנאום התגובה שנתניהו הציג כעבור זמן קצר, "נאום בר אילן", שבו התחייב נתניהו לראשונה לפתרון שתי המדינות. כיפוף הידיים הזה הסתיים בניצחון עבור אובמה.

לאחר נאום בר אילן, הצליח הנשיא לשכנע את נתניהו לקבל עליו הקפאת בנייה של עשרה חודשים בהתנחלויות, כדי לאפשר משא ומתן עם הפלסטינים לאורך שנת 2010. בזירה הפלסטינית, זו הייתה הפעם האחרונה שהוא הצליח לחלץ צעד ממשי מצד נתניהו. המשא ומתן עצמו התנהל בגרירת רגליים, כאשר עורך דינו האישי של נתניהו, יצחק מולכו, דואג להאט את הקצב, לתקוע מקלות בגלגלים ולמנוע כל התקדמות, בדרך לסיום תקופת השיחות ללא פריצת דרך. כאשר האמריקנים ניסו לשכנע את נתניהו להאריך את ההקפאה בשלושה חודשים נוספים תמורת חבילה נדיבה של סיוע ביטחוני, נתניהו נעזר בלחצים פנימיים מקרב הליכוד כדי לסרב בנימוס לבקשה.

מאז ועד היום, אובמה לא הצליח לדחוף את נתניהו לעבר מימוש החזון שלו – ועל פי "נאום בר אילן", גם של ראש הממשלה עצמו – בנושא הפלסטיני. מבקריו משמאל טוענים כי הוא למעשה זנח את הסוגיה, מתוך הנחה שכל עוד נתניהו יושב בלשכת ראש הממשלה, אין סיכוי להתקדמות. גם המשא ומתן שהתנהל בשנה שעברה בתיווכו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, נעשה עם מעורבות נמוכה של אובמה, שלאורך כל הדרך היה סקפטי ביחס לתוצאות האפשריות.

את הפעלתנות והאופטימיות של אובמה בנושא הפלסטיני החליפה עם הזמן הכרה במגבלות הפעולה האפשריות עם נתניהו. אלא שאובמה לא ויתר על הקו המדיני אותו התווה בנאומו בקהיר, לפיו ארה"ב לא מכירה בלגיטימיות של כל בנייה שהיא מעבר לקו הירוק. בכך, הוא למעשה ביטל את מכתב הנשיא בוש, אשר קבע כי ארצות הברית מבדילה בין גושי ההתיישבות הקרובים לקו הירוק, לבין התנחלויות מבודדות בלב הגדה המערבית. עמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון, כינה בעבר את ההתנערות של אובמה ממכתב בוש "הטעות הראשונה והגדולה ביותר של אובמה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני".

ההתנגדות הנחרצת של אובמה לבנייה כלשהי מעבר לקו הירוק השפיעה גם על יחסו של הממשל לסוגיית ירושלים. דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, אמר לוואלה חדשות כי "עד לכניסתו של אובמה לבית הלבן, בנייה בירושלים לא הייתה נושא משברי, וזאת למעט מקרה אחד שהינו יוצא מן הכלל – הבנייה בהר חומה, שהיו לה מאפיינים ייחודיים. כאשר אובמה נכנס לתפקיד, פתאום בנייה בשכונת גילה הפכה נושא למשבר, תכנון ברמת שלמה הפך עלבון אישי לסגן הנשיא וכן הלאה. אובמה יצר משבר אחר משבר ללא שום צורך, ובלי לפתור שום בעיה קיימת".

בנייה בירושלים הייתה הנושא גם באחד המשברים האחרונים בין שני המנהיגים: באוקטובר האחרון הגיע נתניהו לפגישה עם אובמה בבית הלבן, שהייתה אמורה להתמקד בנושאים האהובים על ראש הממשלה – איראן, סוריה, דאעש ועוד סוגיות אזוריות. זמן קצר לפני הפגישה, פירסמה תנועת "שלום עכשיו" מידע חדש על תכניות בנייה מעבר לקו הירוק בירושלים. הבית הלבן בתגובה פירסם הצהרת גינוי חריפה, ותוך שעות ספורות הפכה הפגישה שתוארה על ידי עוזריו של נתניהו כ"טובה מאוד", למוקד מתיחות חדש, כאשר בבית הלבן הביעו זעם על האופן בו ממשלת נתניהו פוגעת בכל אפשרות עתידית למימוש פיתרון שתי המדינות.

אלא שהזעם לא באמת יצר שינוי מציאות בשטח. משבר רדף משבר, לחץ התחלף בביקורת שהתחלפה בטינה של ממש, אבל שום דבר חיובי בזירה הישראלית-פלסטינית לא קרה בשש שנותיו של אובמה בתפקיד. הדיפלומט האמריקני אילן גולדנברג, שהיה שותף בצוות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני של קרי, ניתח במאמר שפורסם השבוע את הסיבות לכישלון המשא ומתן שהוא עצמו לקח בו חלק, והביע תקווה שאובמה וקרי ינסו פעם נוספת לקדם שיחות שלום. עם זאת, השורה התחתונה במאמרו הייתה פסימית מאוד: כל עוד נתניהו ואבו מאזן הם שני המנהיגים שנמצאים משני צידי המתרס, אין שום סיכוי להגיע להסכם, וזאת בשל החשדנות ההדדית העמוקה ביניהם, והיעדר ההשפעה של הלחץ האמריקני עליהם.

כל זה אינו אומר שנתניהו לא מושפע מלחצים בנושא הפלסטיני. להיפך. אולם הלחצים המשפיעים עליו לא מגיעים מוושינגטון, אלא מאירופה. המשא ומתן של קרי, למשל, יצא לדרך רק אחרי שבירושלים הפנימו את איום הסנקציות הכלכליות על ההתנחלויות שקידם האיחוד האירופי. תוך כדי המשא ומתן עצמו, נתניהו הפגין עמדות גמישות בכמה נושאים, כמו למשל הסכמה לדון בגבולות 1967 עם חילופי שטחים כחלק מהסכם הקבע. האמריקנים סבורים כי הסיבה העיקרית לכך הייתה חששו מכך שהשיחות ייכשלו והוא יישא באשמה, מה שיעודד לחצים נוספים מצד אירופה.

בנושא האיראני, לעומת זאת, אנחנו מוצאים תמונה כמעט הפוכה לחלוטין: נתניהו הוא זה שמנסה ללחוץ על אובמה ולהביא לשינוי בעמדותיו, ואילו אובמה הוא זה שהודף את הלחצים, עד כה בהצלחה. לטענת האמריקנים, נתניהו ניסה לגרור את ארה"ב למתקפה על איראן, בין אם כשלב ב' של תקיפה ישראלית או כיוזמה אמריקנית עצמאית, לכל אורך הכהונה הראשונה של אובמה בתפקיד, ללא כל הצלחה. בכירי ממשל אובמה התגאו רק לאחרונה באופן בו סיכלו את כוונתיו של נתניהו לתקוף באיראן, ואף תיארו את ראש הממשלה כ"פחדן עלוב", או באנגלית – צ'יקן שיט.

לאחר שנכשלו הניסיונות לתקיפה באיראן, נתניהו נרתם בקיץ 2012 לפרויקט שאפתני לא פחות – החלפת אובמה בנשיא שיהיה נוח יותר עבורו, הן בנושא הפלסטיני והן בנושא האיראני. יועצו המדיני דאז, רון דרמר, רקם קשר הדוק עם קמפיין הבחירות של המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, שאף ערך ביקור מתוזמן ומתועד היטב בישראל, ארבעה חודשים בלבד לפני הבחירות בארצות הברית. אחד התומכים הגדולים ביותר של רומני היה שלדון אדלסון, המיליארדר היהודי-אמריקני שמשקיע מדי שנה מאות מיליוני שקלים בעיתון הבית של נתניהו, "ישראל היום". אדלסון השקיע יותר ממאה מיליון דולר בניסיון להחליף את אובמה, אבל כמו ניסיונותיו של נתניהו לגרור את אובמה למלחמה, גם ההימור הזה נכשל.

לזכותו של נתניהו, יש לציין כי למרות כישלונו בנושא התקיפה, הוא כן הצליח לתרום תרומה משמעותית להחרפת הסנקציות הכלכליות על איראן. אלא שהסנקציות הכלכליות שראש הממשלה כל כך התגאה בהן ובנזק שגרמו לכלכלה האיראנית, הן שהובילו בסופו של דבר לעלייתו לשלטון של נשיא איראן הנוכחי, חסן רוחאני, ולהאצת תהליך המשא ומתן החשאי בין איראן לארה"ב. כעת, המעצמות דנות עם איראן על הסרת הסנקציות הללו באופן הדרגתי, תמורת צעדים חלקיים להגבלת יכולתה הגרעינית של איראן.

המהלך האחרון של נתניהו בנושא האיראני היה לפני קצת יותר משנה, מיד לאחר חתימת הסכם הביניים בין איראן למעצמות, כאשר הלוביסטים של השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק הסתערו על גבעת הקפיטול בוושינגטון, בניסיון לגייס תמיכה של 60 סנאטורים בחקיקת סנקציות חדשות על איראן. מטרת המהלך הייתה להכשיל את הסכם הביניים שנתניהו התנגד לו נחרצות והציג אותו בתור "עסקת המאה של איראן". אובמה, בתגובה, הפעיל גם הוא את כל כובד משקלו על הסנאטורים המתלבטים, והצליח לבסוף לסכל את המהלך, כמעט על חודו של קול.

עבור איפא"ק, התבוסה לבית הלבן הייתה משפילה, והיא היוותה תזכורת כואבת למגבלות הכוח של הלובי הפרו-ישראלי, שלמרות היותו אחד החזקים ביותר בוושינגטון, מעולם לא הצליח לכופף את ידו של נשיא מכהן בסוגיות קריטיות עבור הבית הלבן – החל ממכירת מטוסי קרב לסעודיה בתקופת הנשיא רייגן, ועד למניעת ערבויות כספיות מישראל בגלל ההתנחלויות בתקופת הנשיא בוש האב.

כעת, נתניהו מנסה פעם נוספת להכריע את אובמה בזירה האיראנית דרך הקונגרס, או כך לפחות טוענים מקורביו (בוושינגטון יש רבים המשוכנעים שהמטרה האמיתית של הנאום היא להכריע את משה כחלון ונפתלי בנט). הסיכוי הפעם לא נראה גבוה יותר מאשר בסיבובים הקודמים, והממשל האמריקני נחוש להחזיר מלחמה. בסוף השבוע פרסם הבית הלבן מסמך המפרט את היקף היחסים הביטחוניים והאסטרטגיים עם ישראל בתקופת ממשל אובמה, החל מהכסף הרב שהועבר למערכת "כיפת ברזל", דרך שיתוף הפעולה המודיעיני בנושא איראן, ועד להגנה הנחרצת שהעניק הממשל לישראל בפורומים העוינים ביותר של האו"ם.

במקביל, אובמה שיגר את היועצת שלו לביטחון לאומי, סוזן רייס, לשאת נאום פרו-ישראלי מובהק בוועידת איפא"ק בוושינגטון. רייס, שאוהבת לספר לבכירים ישראלים אותם היא פוגשת על ביקורה הראשון והמרגש בישראל כנערה בת 14, הפציצה אתמול את הקהל בוועידה באהבה ובתמיכה, כולל פתגמים מהתנ"ך שדיקלמה בעברית. אלא שלצד אמירות כגון "נעמוד לצד ישראל ויהי מה", היא הדגישה כי החלופה היחידה להסכם הגרעין שהממשל האמריקני מנסה להשיג, היא הסלמה מסוכנת שעשויה להוביל למלחמה עם איראן. על 16 אלף המאזינים באולם הכנסים בוושינגטון זה אולי לא עשה רושם כביר, אבל כאשר רייס תאמר דברים דומים לסנאטורים שיתרשמו מנאום נתניהו, אין ספק שזיכרון המלחמות הקודמות בעיראק ובאפגניסטן ישפיע עליהם לא פחות מזיכרון נאומו של ראש הממשלה.

עם כל זאת, ראוי לציין מקרה אחד ממערכת היחסים הסוערת בין אובמה לנתניהו, בו ראש ממשלת ישראל הכריע את נשיא ארה"ב באופן משכנע וגורף: מבצע "צוק איתן". תוך כדי הלחימה בדרום, אובמה וקרי ניסו לשכנע את נתניהו להעניק לקטאר וטורקיה, שתי התומכות הגדולות ביותר של הטרור במזרח התיכון, לתווך בין ישראל לחמאס. נתניהו התנגד לכך בתוקף, והתעקש שהמתווכת היחידה בין הצדדים תהיה מצרים של הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, המובילה את הלחימה נגד הטרור במזרח התיכון. ההתעקשות הזו יצרה משבר חמור באמת בין הצדדים, אבל היא הסתיימה באימוץ העמדה הישראלית-מצרית על ידי ארה"ב, והבאת חמאס לשולחן הדיונים בקהיר.

הדוגמא של "צוק איתן" שונה לחלוטין ממה שעומד לקרות היום בקונגרס. התעקשותו של נתניהו על תיווך מצרי נגעה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, אך היא לא עמדה בסתירה לאלה של ארה"ב. מעבר לכך, עמדתו של נתניהו זכתה לגיבוי נחרץ וקולני מצד מדינות ערב המתונות כגון סעודיה וירדן, ואפילו מצדו של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שמדבר בהערצה של ממש על נשיא מצרים.

בנוסף, נתניהו השתמש בשרים מתונים בממשלתו, הזוכים להערכה בקהילה הבינלאומית, כדי להסביר את עמדתו כלפי חוץ. הדוגמא הבולטת ביותר הייתה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שבזמן המלחמה נשלחה להסביר מדוע אסור לתת לקטארים דריסת רגל במשא ומתן, ואילו כיום נתניהו מגדיר אותה "סכנה למדינה".

הקואליציה שתמכה בנתניהו מול אובמה בוויכוח על התיווך המצרי – אבו מאזן, מצרים, סעודיה, ירדן וכמובן המרכז הפוליטי בישראל – לא קיימת כיום בהקשר של נאומו בקונגרס. נתניהו ניסה להזמין את שגרירי מדינות ערב בוושינגטון להגיע לנאום, אבל אף אחד לא נענה להזמנה. בשגרירות ירדן בבירה האמריקנית אף העלו לחשבון הטוויטר ציוצים נגד נאומו של ראש הממשלה. נתניהו מוצא את עצמו היום בוושינגטון מוקף בתמיכה ובאהבה של חבריו במפלגה הרפובליקנית, אבל בלי השותפים להם הוא באמת זקוק כדי לשנות את המשוואה מול אובמה.

לפניות לכתב: amir.tibon@walla.co.il