ביום שלישי הקרוב זה יקרה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ינאם בקונגרס האמריקני וינסה להציל אומה שלמה מהפורענות המתרגשת עליה: איראן גרעינית. תסריט טוב יותר מזה ערב הבחירות לא יכול היה נתניהו לדמיין, לפחות עד שיושב-ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר בא לעזרתו הניע את המהלך שעשוי ליו"ר הליכוד בהתמודדות נגד יו"ר המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג.
על הדרך, הנאום צפוי לגרום נזק לא מבוטל ליחסים בין ארה"ב לישראל. האפשרות שנציגי הדמוקרטים יתייצבו לצד ישראל ונגד הנשיא ברק אובמה בנושא המשא ומתן על פרויקט הגרעין האיראני, תתפוגג. תהיה זו ההצגה של נתניהו והרפובליקנים נגד אובמה והדמוקרטים. יחסי ארה"ב וישראל, שתמיד התבססו על כך ששתי המפלגות תמכו במדינת ישראל, יחוו את אחד הסדקים המשמעותיים ביותר שידעו עד היום. תהיה זו גם אחת השעות הקשות ביותר לארגונים היהודיים, אוהדי ישראל באמריקה, שמצליחים כל כך בשנים האחרונות בזכות התמיכה הדו-מפלגתית. הארגונים ייתפסו כתומכי ביבי וכמתנגדי אובמה, או כרפובליקנים אל מול דמוקרטים - גם אם לדימוי אין שום קשר למציאות.
נתניהו טוען שהוא יוצא לארה"ב כדי לשכנע את האמריקנים שההסכם הנרקם בין המעצמות לאיראן הוא בגדר אסון. אין זו אלא זריית חול בעיניי המצביעים הישראלים. כל ילד בוושינגטון יודע שהסיכוי שנאומו של נתניהו ישנה את המדיניות האמריקנית אינו שואף לאפס - הוא אפס. ההצלחות של ישראל ושל השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון בשנים האחרונות הושגו בזהירות ובלא מעט מגעים שקטים עם חברי קונגרס.
לעומת זאת, נאום נתניהו הוא נאום שכולו דיבורים, או בערבית: "כלאם פאדי". היטיב לתאר זאת שר החוץ אביגדור ליברמן ששב ואמר בפעם המי יודע כמה השבוע: When you have to shoot, shoot. Don't talk נאום פומבי ומתריס של ראש ממשלת ישראל בפני הקונגרס האמריקני, נאום שלא תואם עם נשיא ארה"ב ולא קיבל את הסכמתו, הוא לא הדרך לשכנע את הנשיא ואת הקונגרס. מקסימום - לזכות בבחירות בישראל.
הנאום של נתניהו בצד, ההסכם הצפוי עם איראן הוא אכן הסכם רע, כפי שהבינו רבות ממדינות ערב. האופן שבו מתנהל המשא ומתן בין ארה"ב וחמש המעצמות הנוספות לאיראן, אינו חיובי בלשון המעטה בעיניהן. זה חודשים ארוכים שהאמריקנים מנהלים שיחות עם טהראן ללא שימוש במקלות, רק בגזרים. למרות ההצהרות האופטימיות מוושינגטון, ההסכם הנרקם יאפשר לטהראן לשמור על סטטוס המדינה הסף-גרעינית.
הסכם הגרעין: מה דורשת ישראל ומה תקבל איראן?
מדינות ערב המתונות לא מתייחסות ברצינות ליציאה של נתניהו לקונגרס, וליתר דיוק מתעלמות ממנו. הן יודעות שהנאום לא יועיל בדבר. מנהיגיהן מבינים גם שכל חיבור לנתניהו יזיק להם בפוליטיקה הפנימית. אין זה אומר שהן מגלות סלחנות כלפי המשא ומתן בין איראן למעצמות. ההיפך הוא הנכון. מדינות ערב רואות בחומרה, אולי אף יותר מישראל, את ההסכם המתגבש בין טהראן למעצמות.
המנהיגים הערבים לא מצליחים להבין את מדיניות החוץ של אובמה. הגישה הרווחת - בריאד, בקהיר, בעמאן, באיחוד האמירויות ועוד - היא שעם טהראן אסור לנהל משא ומתן. לדידן של מדינות ערב המתונות, הגישה שארה"ב צריכה לנקוט היא מקלות בלבד, בלי גזרים; כלומר, להפגין עוצמה בשיחות, ולא פשרנות.
טהראן גרעינית היא איום אסטרטגי על מדינות ערב: ברמה הצבאית, בגלל החשש מטילים בליסטיים ומפיגועי טרור, וברמה האזרחית, בגלל החתרנות האיראנית בתוך המדינות הללו ובמקומות אחרים, כמו תימן. מדינות ערב המתונות סבורות כי אם האיראנים, והשיעים בכלל, ישיגו יכולת צבאית גרעינית, לא יעלה בידן לעצור אותם - יהיה עליהן לפתח נשק גרעיני או יכולת סף-גרעינית משלהן.
האיום על מדינות ערב מצדה של איראן גרעינית הוא עצום. לא פחות מהאיום על מדינת ישראל. זהו מכנה משותף רחב, הכי גדול שאפשר לדמיין - כל עוד אף אחד לא מצהיר עליו בגלוי. עם זאת, למרות שותפות הגורל בנושא האיראני, יש עדיין מחלוקת גדולה בין מדינות ערב המתונות בהנהגת נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי לבין ישראל: הסוגיה הפלסטינית. לפי עמדת הערבים, יש לחתור לפתרון בסוגיה זו כדי למנוע עוד הסלמה אזורית, והמדיניות של ירושלים תמוהה בעיניהם ואולי אף מזיקה. לשיטתם, אבו מאזן הוא פרטנר מצוין לשלום והם ואינם רואים בעין יפה את העוינות שמגלה כלפיו ממשלת ישראל ואת הקיפאון בתהליך המדיני.