פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצוקת הבדואים: הדרך לפתרון ברורה

      לא המהומות ברהט בהם נהרגו שני בני אדם ולא שמונה הנשים מחורה שקיפחו את חייהן בתאונת דרכים קטלנית הצליחו ליצור אמפתיה בקרב הציבור היהודי כלפי הבדואים בנגב. מי שמחפש דרך מוצא, שיירד לנגב

      אחד העקרונות המובילים את מגילת העצמאות הוא היות מדינת ישראל מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדלי דת, גזע ומין. לא אחת מדגישים דוברי ממשלה בשמחה את היות החברה הישראלית כור היתוך ייחודי ואת הסולידריות המאפיינת את החברה הישראלית בעת משבר.

      לצערי, הצהרות לחוד ומדיניות לחוד. בשנים האחרונות שומעים חדשות לבקרים על ביטויי גזענות כלפי תרבויות שונות ועל קשיי התערותן בחברה הישראלית. אך לא זאת בלבד. לצד גילויי הגזענות והמתח הבין עדתי, היעדרו של דו-קיום והבנת האחר הם כאבן נגף העומדת בין החברה הבדואית בישראל למוסדות המדינה והציבור בכלל.

      רק לפני כחודש רעדה רהט, אחת הערים הבדואיות הגדולות בישראל, עם מותם של שני תושבי העיר במהומות שהחלו עם פשיטת משטרת ישראל על סוחרי סמים בעיר. מבחינתנו, היה זה רק "מכה קלה בכנף", עוד אירוע מצער בכרוניקת האירועים בישראל – לכאורה, לא משהו ששווה לשבש עבורו את שגרת ניהול המדינה. יתרה מזאת – מותן של שמונה נשים בדואיות, בנות הכפר חורה נשכח מסדר היום הציבורי לחלוטין. מסופקני אם כך היה קורה אם היה מדובר בשמונה נשים, תושבות תל אביב למשל. איפה שהוא בדרך, אבדה לנו האמפתיה והיכולת לראות את האחר אם הוא שונה ממני, לכאוב את כאבו ולפעול באופן אקטיבי בכדי לשנות את המציאות.

      נשיא המדינה ראובן ריבלין בביקור רשמי ברהט, פברואר 2015 (לשכת העיתונות הממשלתית , מארק ניימן)
      "היעדרו של דו-קיום והבנת האחר הם כאבן נגף העומדת בין החברה הבדואית בישראל למוסדות המדינה והציבור בכלל". הנשיא ריבלין בביוקר היסטורי ברהט (צילום: מרק ניימן, לשכת העיתונות הממשלתית)

      בכאב רב, ברור כעת כי ההתייחסות לחברה הבדואית על ידי מוסדות המדינה ורוב אזרחיה, היא כישלון מתמשך של ממשלות ישראל לדורותיהן שנטמע במציאות היומיומית ואינו מרגש עוד את הציבור – בייחוד מסייעת העובדה כי האוכלוסייה הבדואית נדחקה גם לשוליים הגיאוגרפים ורובה מוסתרת מאחורי גבעות מדבריות אי שם בדרום הארץ. מה שרואים מכאן - לא רואים משם, ובטח שלא דרך מרקעי הטלוויזיה.

      המציאות בה אנו חיים, הפערים ההולכים וגדלים, התסכול והזעם הנצבר, אינם בעיה של הבדואים. המציאות הזו משחיתה ופוגעת בכולנו. חובה להגיד כי האחריות הכוללת לדאגה לאוכלוסייה הבדואית מוטלת על המדינה, אך יחד עם זאת, במקום שבו המדינה מפקירה את הטיפול באזרחיה, עלינו, ראשי הרשויות , יהודים וערבים כאחד, להרים את הכפפה ולטפל ביתר שאת באוכלוסיות השונות ובמיוחד באוכלוסיות בעלות מאפיינים ייחודיים כשל האוכלוסייה הבדואית.

      אינני באה בדברים אלו בכדי להקל באחריותם של התושבים וההנהגה הבדואית למצבם. למלחמות הפנימיות, לפוליטיקה החמולתית ולפרשנות הבעייתית של מנהגים ומסורות יש ללא ספק תפקיד חשוב בהנצחת המצב. אבל למדינה, לריבון, ישנה אחריות על כל האוכלוסיות החסות תחת כנפה. המציאות דינמית, וככל שעוברות השנים, הפתרונות הופכים קשים. בשנים האחרונות אנו עדים לצמיחתה של מנהיגות מקומית חזקה ברשויות המקומיות ובחברה האזרחית בנגב. מנהיגות שמאמינה בנגב, מאמינה בחוזקו, מאמינה בעתידו ולאחר כל כך הרבה שנים של אכזבות חוזרות ונשנות מכל ממשלות ישראל. על הפתרון להגיע מלמטה. על ראשי הרשויות בנגב, ארגונים אזרחים ואנשי האקדמיה, ערבים ויהודים להחליט כי שמים את הנושא הזה בסדר עדיפות גבוה ופועלים בכדי לשנות את המציאות.

      הפתרונות מורכבים אך בהחלט אפשריים. אני מאמינה שאם ייצא קול מאוחד, ברור וחד מתושבי הנגב ומנהיגיו, לא תוכל עוד ממשלת ישראל להתעלם ותחבור לפתרונות האפשריים.

      מועצה אזורית בני שמעון שכנה לעיר רהט

      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד