(בשל חשש התושבים: צה"ל החל לקדוח בגליל העליון לאיתור מנהרות, לפני כשבועיים)
"עד מלחמת לבנון השנייה, סמכתי על זה שמדינת ישראל עוקבת אחרי הדברים ויודעת בדיוק מה קורה" כך סיפר לוואלה חדשות אליעזר ביטון, בן 63 ממושב אביבים, הסמוך לגבול לבנון. "האמנתי ששומרים עלי מלפניי, מצדדיי ומאחוריי. אני לא מזלזל חלילה במערכת הביטחון, אבל אחרי שכמעט נהרגתי חמש פעמים בשביל להביא לחיילים סנדוויץ', בקבוק מים או סיגריות, נפתחו לי העיניים".
"נדהמתי לגלות את דרך ההתנהלות הרקובה של המנהיגים שלנו, התנהלות שהרשתה למקבלי ההחלטות במדינה הזאת להפקיר את החיילים ולהתעלם מהעובדה שהם חייבים לדאוג לספק להם את הדברים הבסיסיים הללו", אמר ביטון בכעס. לדבריו, המראות מ"צוק איתן" בכלי התקשורת חזרו ופתחו את הפצעים שלו, שטרם הספיקו להגליד.
עוד בוואלה חדשות:
דיווח: נוהל חניבעל הופעל לאחר תקיפת חיזבאללה בהר דב
אחרי הסערה: כל הכבישים בצפון נפתחו לתנועה
"דמעות בעיניים": עולים קיבלו סיוע משכניהם כדי לעבור את הסערה
"גם ב'צוק איתן', ראיתי כמו כל עם ישראל איך אנשים כמעט נבלעו לתוך מנהרות", סיפר. "הפחד מהפתעה נוספת הוא מעל לכל. אני מקווה שלא נחווה את מה שתושבי הדרום הרגישו על בשרם. אני באופן אישי לא שמעתי רעשי חפירות, אבל יש כאן הרבה תושבים שכן התלוננו על כך. זה דבר שמאוד מדאיג אותי כאבא וכסבא לשלושה נכדים שגרים פה איתי, למרות שכאן המחבלים לא חייבים מנהרות".
"מחבל יכול להגיע לכאן מהגבול תוך 20 שניות"
לטענתו, "החשש ממנהרות הוא רק נדבך נוסף לחוסר הוודאות הכללי שלנו. המרחק בין הגבול לבית הראשון של אביבים הוא 150 מטרים בלבד, ומחבל צעיר יכול להגיע לכאן תוך 20 שניות מהרגע שהוא קורע את הגדר". ביטון, שעלה לארץ ממרוקו בגיל 11 יחד עם הוריו ואחיו, כבר חווה חדירת מחבלים. בשנת 1970, הוא שכל את אחיו, שמעון, ואת אחותו הקטנה אביבה הילדה הראשונה שנולדה במושב ונקראה על שמו באירוע שלימים נקרא "אסון אביבים". 10 ילדים ומבוגרים נוספים נרצחו על ידי מחבלים שחצו את הגבול, ופתחו באש לעבר אוטובוס בית הספר בו נסעו.
עם השנים, ביטון הצליח להשיב לו לפחות חלק מתחושת הביטחון האישי, ולמד לחיות עם הדמויות שזיהה בעברו השני של הגבול בכל פעם שהיה מגיע לעבר את מטעיו, שבקצם גדר המערכת. אלא שמלחמת לבנון השנייה שפרצה בהפתעה בקיץ של שנת 2006, ומראות החיילים שנפלו לנגד עיניו בקרבות מרון א-ראס ובינת ג'בל, במרחק כמה מאות מטרים בלבד מאביבים, סדקו משהו בתחושת הביטחון האישי שלו והגבירו את החשש שלו מהדמויות הגלויות והסמויות בצדו הלבנוני של הגבול.
"תשקיעו בצעירים. הם יצטרכו להחליף אותנו בשמירה על קו הגבול"
"קשה לי מאוד לעזוב את המושב כי הדם של שמעון ואביבה צועק אלי מהאדמה הזאת. כל בלוק שנבנה כאן בעשר אצבעות, כל גרגר אדמה שנגעתי בו וכל עץ ששתלתי קושרים גם הם את הנשמה שלי למקום הזה", סיכם ביטון את תחושותיו. "אבל יש לי חלום לכתוב ספר על חמישים שנות גלות במקום הזה. מוסדות המדינה הרלוונטיים מזניחים אותנו. משרדי הממשלה והחטיבה להתיישבות שמקצצים בהטבות לדיור, משרד החקלאות שמקשה עלינו עם הרפורמה בלולים, משרד הביטחון שמקצץ לנו במרכיבי הביטחון ומוריד את האבטחה מיישובי הגדר".
לדבריו, "מאז שהוקם המושב ב-1963 אני לא זוכר מתיישב אחד שהצטרף למושב, למעט בנים ממשיכים. יש לי חמישה ילדים ורק בן אחד נשאר פה. הוא בין הצעירים היחידים שביקשו לגור ולחיות פה, ובמקום לסייע הם העמידו לו תנאים שלא מביישים את התנאים למגורים במרכז הארץ. אנחנו מסתכלים על פיתוח הבנייה במרון א-ראס ובבינת ג'בל ומקנאים. אני רואה באיזה סבל הבן שלי חי פה, באיזה פחד הילדים שלו גדלים. לאן שהם לא פונים הם רואים את הגדרות מול העיניים. הוא נאבק בשיניים כדי לשרוד. תשקיעו בהם, בצעירים. אלה האנשים שיצטרכו להחליף אותנו בשמירה על קו הגבול".
כעת, דבריו של ביטון קיבלו תוקף מדעי. ארבעה חודשים לאחר מבצע "צוק איתן", מחקר שנערך במכללה האקדמית תל חי בקרב תושבי הדרום ובקרב תושבי יישובי קו העימות בצפון הארץ העלה כי לא קיים הבדל ברמת החוסן הלאומי של התושבים בשני האזורים. זאת, למרות שעברו קרוב לתשע שנים מאז מלחמת לבנון השנייה. כמו כן, הממצאים מצביעים על "פער פרדוקסלי" בין רמת האמון הנמוכה ביותר במוסדות המדינה לבין ההזדהות הגבוה עם המדינה, אהבת הארץ והאמון בצה"ל.
במחקר, אותו הובילו פרופ' שאול קמחי, ראש החוג לפסיכולוגיה במכללה, ופרופ' יוחנן אשל, חוקר בכיר בחוג, השתתפו 510 אזרחים בגיל 85-15, מחציתם נשים ומחציתם גברים. "נראה כי שנות השקט שבאו אחרי מלחמת לבנון השנייה, לא הרגיעו את תושבי הצפון, והם בהחלט מגלים דאגה", העריף קמחי. "זה לא רק החשש מאיום של מנהרות התקפיות גם בצפון, אלא חשש כללי שבא על רקע המתיחויות הביטחוניות השוררות מדי פעם בצפון".
לדבריו, הסבר נוסף לנתון המפתיע הוא כי "ברגע שהיה מבצע בעזה ונפלו טילים בדרום, זה עורר בקרב תושבי הצפון תחושה של הזדהות ושותפות גורל. התושבים חוו שוב את מה שהם עברו במלחמת לבנון השנייה". קמחי הוסיף: "הדבר השלישי שמשותף לכולם הוא החשש ממלחמה עתידית. במובן הזה התושבים חוששים בעיקר מגשם של רקטות. החשש מקיומן של מנהרות מהווה רק עוד תמריץ לכך".
המחקר של מכללת תל חי בדק את מידת החוסן הלאומי של התושבים, המבטא את היחס בין מידת ההזדהות עם המדינה ותחושת הביטחון האישי לבין רמת האמון במוסדותיה. לחוסן האישי, הקהילתי והלאומי חשיבות רבה, ומחקרים רבים מצאו כי אוכלוסיות בעלות רמת חוסן גבוהה מצליחות להתמודד טוב יותר במצבי חירום ואסון, וכי היכולת שלה להתאושש ולשוב לחיי שגרה היא מהירה.
צניחה ברמות התמיכה בראש הממשלה ובכנסת
את מידת החוסן הלאומי בחנו החוקרים באמצעות היגדים שהוצגו בפני המשתתפים, אותם היה עליהם לדרג בסולם בין 1 ל-6, על פי מידת הסכמתם. פרופ' קמחי הסביר כי הפער החריג בישראל בין רמת האמון הנמוכה במוסדות המדינה לבין ההזדהות הגבוהה עם המדינה והאמון בצה"ל הנו ייחודי לישראל. במדינות אחרות כדוגמת יוון וספרד צעירים רבים עזבו את ארצם בעקבות משבר כלכלי, שגרם לירידה חדה במידת האמון שלהם במוסדות המדינה.
פערים אלו ניכרים בצורה מובהקת יותר כשמשווים את תוצאות המחקר הנוכחי למחקר דומה שבוצע לפני שלוש שנים. במחקר שבוצע ב-2012 השתתפו 428 תושבים מהצפון בלבד. ברמת האמון בראש הממשלה, למשל, חלה ירידה מובהקת מרמה של 3.18 לפני שלוש שנים ל-2.47 בלבד ב-2015. כמו כן, ניכרת ירידה בשיעור דומה גם ברמת האמון בכנסת ובביטוח הלאומי.
מדדי האמון בצה"ל, אהבת הארץ והגאווה הלאומית, מנגד, הינם גבוהים ביותר באופן כללי, ואף רשמו עלייה נוספת ביחס לנתונים משנת 2012. רמת האמון בכושר הלחימה של צה"ל עלתה מ-3.74 ב-2012 ל-4.65 ב-2015. מדד אהבת הארץ והגאווה הלאומית כבש את צמרת הטבלה והוא זכה לציון של 4.97 השנה, לעומת 4.50 לפני שלוש שנים.
"התושבים לא מתכוונים לעזוב, פשוט כי רובם מבוגרים"
יוסי אדוני, יו"ר ועד מושב זרעית, שבמערב גזרת הגבול, וסגן ראש המועצה האזורית מעלה יוסף, הסביר כי הפגנת הפטריוטיות של התושבים, כפי שמתבטאת במחקר, אינה מתבטאת בבחירה של הצעירים להישאר באזור. אלה, לדבריו, מעדיפים לעזוב את הפריפריה או לעבור לערים, בגלל תנאי המחייה הנוחים בהרבה.
לראייה, מצביע אדוני על המספר המועט של מוסדות חינוך במעלה יוסף, המונה 10,000 תושבים. מיעוט הילדים הצעירים בתחומי המועצה הביא לאיחוד של גני ילדים ולסגירת גני ילדים אחרים ביישובים. בזרעית, למשל, נסגרו הגן והפעוטון כבר לפני שמונה שנים, ורק ב-65% מיתר 21 יישובי המועצה קיימים היום גני ילדים. בית ספר יסודי אחד ובית ספר תיכון אחד בלבד פועלים בשטח המועצה, לצד בית ספר יסודי נוסף המשותף עם המועצה האזורית השכנה, מטה אשר.
"התושבים שגרים כאן עכשיו לא מתכוונים לעזוב את היישובים מהסיבה הפשוטה שרוב האוכלוסייה בצפון היא מבוגרת", הוסיף אדוני. "פה הם הקימו את המשפחות שלהם, פה הם בנו את החיים שלהם, פה הם מתפרנסים ולא מעט מהם גם שילמו אפילו בדם יקיריהם, ומתקשים כתוצאה מכך לעזוב את האדמה הזאת".
לדבריו, "זה נכון שהתושבים חוששים מהסלמה ביטחונית שעלולה להביא לתוצאות הרבה יותר קשות מאלו שהכרנו עד היום, אבל התחושה העיקרית של התושבים היא שמוסדות המדינה הפקירו אותם. רואים את זה קודם כל בפגיעה בתחושת הביטחון האישי, אחרי שמשרד הביטחון קיצץ בשנה וחצי האחרונה באבטחת היישובים ובתקצוב מרכיבי הביטחון".
בנוסף לכך, לטענתו של סגן ראש המועצה, "גם הקיום היומיומי נהיה קשה הרבה יותר". הוא ציין כי בעבר היו קיימים תקציבים לטובת עידוד צעירים להישאר, "אבל הקולות הקוראים של היום מציבים קריטריונים שהם כמעט בלתי מעשיים".
לפניות לכתבת: adihashmonai@walla.com