מנהיגים תמיד רצו יותר, אך לא כך

אחד המכתבים האחרונים שקיבל דוד בן-גוריון בחייו נשלח אליו מספריה ציבורית. הספרנית דרשה מהאב המייסד להחזיר מיד שלושה ספרים שביקש לקרוא. בן-גוריון, שהיה בשלב זה, בספטמבר 1973, כבר בדמדומיו, לא הספיק להשיב. חודש לאחר מכן הוא נפטר. גורל הספרים לא נודע.

אם תרצו, בסיפור זה מקופל ההבדל בין מנהיגי העבר לימינו. מנהיגים תמיד היו מורמים מעם, תמיד הרשו לעצמם קצת יותר – אבל אם בן-גוריון נטל לעצמו את החירות לעכב החזרת ספרים לספריה, הדו"ח שפרסם מבקר המדינה על ההוצאות של משפחת נתניהו מעיד כי הם ביקשו, איך נאמר, מעט יותר: סושי, הוצאות ניקיון, עוזרים שישלמו עליהם מכספם הפרטי, ועוד.

דוח המבקר על הוצאות נתניהו - סיקור מיוחד
המבקר: בזבוז כספי ציבור לצרכים פרטיים במעון רה"מ, אין חשד לפלילים
החשמלאי של נתניהו: איש ליכוד שקיבל 10,500 שקל
פרשנות משפטית: שפירא הלך על ביצים

למתבונן מהצד, יש בעיה עם ההתייחסות לדו"ח ההוצאות של משפחת נתניהו, שכן קשה לבחון אותו באופן נקי, במנותק מהקרב הפוליטי. ברור שהתמונה המצטיירת אינה מחמיאה, בלשון המעטה, לבני הזוג נתניהו. יש בדוח פרקים – כמו הוצאות ניקיון בסך 8,000 שקל בחודש על הבית הפרטי בקיסריה – שלכל הפחות מעידים על יחס מזלזל לקופה הציבורית. על השאלה אם יש כאן חשד לשחיתות, או נהנתנות גרידא – ישיבו משפטנים. בכלל, אף שלכאורה העיסוק בדוח פוגע בנתניהו, למעשה הוא פועל כחרב פיפיות. הוא גם מסווה את הדיון במחדלים המשמעותיים, וגם מעורר בקרב רבים אהדה כלפי ראש הממשלה ורעייתו, שכן לכאורה נטפלים אליהם בזוטות.

ואולם מי שמחפש להכריע בסוגיית הדוח לא חייב לקרוא את השורות הקטנות. מספיק להתייחס לעצם רכישת הווילה בקיסריה, שמככבת בדוח, בעוד נתניהו מכהן כראש ממשלה. על פניו, אין בכך כל רע. זהו חלומם של ישראלים רבים. אבל ראש ממשלה לא מבקש להיות ישראלי רגיל. הוא מבקש להנהיג אותנו. תמורת ההזדמנות לחיים מרתקים הוא נאלץ לעבוד קשה. אין ספק בכך. אבל העבודה הקשה מלווה בהטבות. המדינה, ובצדק יש לומר, מכסה את רוב הוצאות המחיה של המשפחה, ודואגת לתפקוד משק הבית. זו העסקה הבסיסית בין המנהיג למונהגיו, בכל שלטון. כמובן שראש ממשלה רשאי גם לבקש עסקה טובה יותר. אם אין בכך עבירה על החוק, ואם מבחינה כספית הוא יכול להרשות זאת לעצמו – זכותו לרכוש גם בית בקיסריה, כדי ליהנות בסופי שבוע. הבעיה בכך היא מה שמוגדר במשפט העברי, "למראית העין". כלומר, כיצד הדברים נראים. וראש ממשלה שאינו מסוגל להתאפק ודואג לבסס לעצמו וילה בקיסריה במקביל למגוריו במעונו הרשמי, משדר לנו מסר ברור: הוא לא טרוד רק בתפקידו הציבורי.

חשוב להזכיר שנתניהו הוא לא ראש הממשלה היחידי שמתנהל באופן מלכותי – גם המגורים במגדלים של אהוד ברק, וגם החיבה של אהוד אולמרט לחיים הטובים הם חלק מאותו פסיפס מנהיגותי. אבל נתניהו הוביל את המגמה הזו, שכן הוא ראש הממשלה הראשון בהיסטוריה של ישראל שיצר את הנוהג של לצאת לפסק זמן כדי "לעשות לביתו", לאחר שהפסיד בבחירות ב-99'. זה לא מקרה שהנוהג הזה החל בשנות ה-90', שכן זהו העשור שמסמן את הקו שבין ישראל של פעם, זו שהתרכזה סביב מדורת שבט אחת, ונותרה תחומה מפני העולם; לבין העידן החדש, שהחל דווקא תחת ממשלת יצחק רבין, שבו נפתחה ישראל לעולם לאחר שמגבלות על יבוא הוסרו, ערוץ 2 והכבלים חדרו לחיינו, המזרח התיכון החדש נראה היה כעומד בפתח – ואט-אט התנדפו גם ספיחי עידן האתוס הציוני שבלט כאן עד אז.

בהקשר זה עולה השאלה הטבעית מה היה נהוג פעם. נוסטלגיה היא נושא מתעתע, שכן יש לנו נטייה להתרפק על העבר ולהפוך אותו לזיכרון פרטי במקום לבחון אותו כאמת היסטורית. מבחינה נוסטלגית אומנם ניתן להצביע על עשרות סיפורים שמעידים על הפער בין צניעות המנהיגים בעבר להיום. הנשיא בן צבי התגורר בצריף. בן-גוריון עזב את משרת ראש הממשלה בגיל 67 והחל לעבוד בדיר של שדה בוקר. לבגין, כידוע, לא היתה דירה בבעלותו כאשר התפטר מראשות הממשלה. גולדה אירחה בעצמה במטבח שמוכר לכולנו מהדירות השכורות של הסבתות. שמיר העדיף לצעוד ברגל, ודירתו במרכז תל-אביב לא בדיוק עמדה בקריטריונים של ארמון האליזה. ההבדל בינם לבין נתניהו – ודומיו – מעורר השתאות.

אבל זה רק צד אחד בתמונה הכללית. שכן כל המנהיגים שנסקרו לעיל היו בני תקופת היישוב, חניכי האתוס הציוני, שבז לבורגנות. זה ניכר בלבוש, בצניעות כאידיאולוגיה, בברמודות שעימם התהלך בן-גוריון, ובחולצת הספארי שאהב יצחק רבין, אחרון המנהיגים הצנועים. למען הדיוק, לא רק המנהיגים היו צנועים יותר. החברה הישראלית כולה הסתפקה במועט, לא רק מתוך ערכים נשגבים – בהנחה שסגפנות היא ערך- אלא גם, אסור לשכוח, משום שאי אפשר היה אחרת. פשוט לא היה. האם מישהו מסוגל לדמיין לעצמו כיום עשרות אלפי ישראלים שמוכנים להתגורר בפחונים בלי להתקומם? והרי עידן המעברות היה לפני כ-60 שנה בלבד, לא הרבה במונחים היסטוריים. אבל התקופה אכן היתה אחרת, וההתייחסות לאורח החיים היתה שונה.

היסטוריון שהתחנך בבריטניה היה מסתפק באמירה המאופקת שלאור הדו"ח לכל הפחות אי אפשר להעריך את בני הזוג נתניהו על התנהלותם ביחס לתקציב המדינה. אבל היסטוריון ישראלי שמבקש לבחון את תופעת ההתנהלות התקציבית של נתניהו בהקשר הרחב לא יכול להתעלם מהפניית הזרקור גם לחברה כולה. כאשר המושגים הרווחים בשיח הישראלי הם "קומבינה", "להסתדר", "לשדרג", והרדיפה אחר "מכה" היא חלום פופולרי – גם הזיקה בין המנהיג לאזרחים ולשינויים בתרבות הישראלית חשובים להדגשה בסיפור הזה.

ד"ר שילון הוא מחבר הביוגרפיה של מנחם בגין ("בגין 1913-1992", עם עובד) ושל דוד בן-גוריון, ("בן-גוריון, אפילוג", עם עובד).

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד