הנאנסת שהפרקליטות הקריבה

אני זוכר את היום ההוא היטב. זה היה היום הראשון הרשמי שלי בערוץ 10, ואחד הימים הראשונים של עבודה על מגזין טלוויזיוני חדש. חבר ותיק, דרור, התקשר ושאל אם אוכל להיפגש איתו לקפה בצהריים מתחת לבניין בית הוורד. "יש לי סיפור שאתה חייב לשמוע. אני בא עם חברה", הוא אמר. ביקשתי שיוותר. "זה היום הראשון שלי כאן", אמרתי לו. "אני לחוץ אש, ודי מבולבל". הוא סירב: "תרד למטה. את הסיפור הזה אתה תרצה לשמוע".

הם הגיעו ביחד בטרנטה מצ'וקמקת, כמו שני יצורים פראיים שנחתו הרגע מהגנגס או ממאדים – שיער פרוע, בגדים ארוכים ורחבים, נעלי הליכה גבוהות. ורד ישבה בצד של השמש עם חיוך מוזר שהתקשיתי לפענח אם הוא ציני, אירוני או סתם נבוך. אני ירדתי מהמשרד עם התג והטלפון וה"יאללה, יאללה יום לחוץ" שלי, כמו איזה פקידון טיפש. ואז היא התחילה לדבר.

אני רגיל שקורבנות אונס מתנות תנאים ומבקשות בקשות: שמור עלי, אל תזכיר את השם שלי, תספר לי לפני שאתה מפרסם, תגיד לי מה ואיך אתה רוצה לפרסם, טשטש את פרצופי, עוות את קולי, אל תבקש תגובה מהאנס, אל תפיץ את הטלפון שלי... לוורד לא היתה שום בקשה והיא לא התנתה אף תנאי. מבחינתה הסיפור שלה הוא נחלת הכלל. מרגע שנזכרה בזוועות שחוותה מגיל שלוש וחצי, אין לה עוד כל ערך בהשתקה ובהסתתרות.

ישבנו שעתיים, שמעתי תיאורים מהז'אנר השואתי. ורד לא חשבה שצריך לחסוך בפרטים, ולא היתה לה שום כוונה להקל עלי את החיים. היא תיארה מסכת של עינויים נפשיים ופיזיים שכללו אונס, התעללות, הזנחה והשפלה שבתור אבא צעיר לילדים בדיוק בגיל שבו התחיל אביה (לטענתה) לבוא אליה בחדר האמבטיה פשוט לא יכולתי לתפוס. רציתי לבקש ממנה להפסיק, אבל הבנתי שאין לי זכות. קיוויתי נורא שהיא שקרנית עלובה, טרמפיסטית צבועה או סתם אחת שמנסה להוציא כסף מההורים שלה. ניסיתי למצוא בכוח חורים בסיפור. אבל אצל ורד לא היו חורים. מרגע שהזיכרון חזר לתודעה כל החורים נסתמו. נותרה רק מסכת אחת ארוכה ומדממת.

חזרתי למערכת וניגשתי לעורכת התוכנית רותי יובל. היא שאלה איך היתה הפגישה. אמרתי רק משפט אחד: "אני לא יודע איך עושים סיפור כזה, אבל אני חייב לעשות אותו". היא ענתה רק מילה אחת: "פשוט תעשה". וכך היה. לקחנו אותה לפארק הירקון, צלם, מקליט ואנוכי וישבנו איתה במשך חמש שעות תמימות על ספסל. ברקע הנחל חלפו באיטיות אימהות עם עגלות ובהן תינוקות המתפנקים בשמש המלטפת של האביב. ורד לא חשפה כמעט שום רגש. רק כאשר היתה מסתכלת על העגלות אמרה: "לפעמים אני מדמיינת שאני מתחלפת עם הילדים בעגלה. אני מקבלת את החיים שלהם ומתחילה מהתחלה". גם את המשפט הזה היא אמרה ללא דמעה, עם החיוך האירוני הקטן מתוח על פיה. כאילו היא מספרת על מישהי אחרת.

אחרי שסיפרה איך אביה היה בא לחדרה בלילה, ואיך היה מדמיין שהוא היטלר והימלר מול המראה באמבטיה, ואיך היתה מספרת לחברות שבבובות שלהן חסר חור במקום המתאים, ואיך אמא שלה סילקה את אבא שלה מהבית כשגילתה את האמת, ואיך אמה הסתתרה בארונות בבכי, ואיך לקחה אותה לאבחון מקצועי, ואיך נשברה והחזירה את האבא הביתה, ואיך הצטרף בן משפחה נוסף לפעילות המזעזעת – אחרי כל אלה הראתה לנו את יומן נעוריה, שבו ציירה את אמא בשמלה יפה, את אבא במטוס לאמריקה, ואותה מונחת מתחת לאדמה, בקבר. ביקשנו ממנה לקרוא קטעים ממנו למצלמה. למשל את הקטע הזה:

"אני משחקת בסלון, משחקת עם עצמי בשקט. פתאום הוא בא וקורע אותי מהמשחק, לוקח אותי בנחישות ובכוח על הידיים. הולכים לעשות מקלחת, אמבטיה! אני מתחילה לבכות. 'לא רוצה, לא רוצה! אמא, אמא, לא רוצה לאמבטיה!' הוא שוכב בתוך המים והידיים מפושקות לצדדים. הוא מרוצה מאוד מעצמו, חושב שהוא על פסגת העולם. אני משחקת בבובות של האמבטיה, מנסה לדמיין שזה כל מה שהולך לקרות".

ביום הצילום הבא ביקרנו בבית ילדותה בחיפה. ורד עברה כסהרורית מחדר שינה אחד למשנהו, ומהם ל"חדר האמבטיה המקולל", כפי שקראה לו. היא מיששה את האריחים החומים, הציצה בתוך האמבטיה וכל הזמן החיוך המוזר על פניה, מנכר אותה כשהיא אומרת "הכל נראה הרבה יותר קטן, הרבה יותר קטן. כשהייתי ילדה הבית נראה לי ענק". כשיצאנו מהבית היא המשיכה בספונטניות עוד קצת במורד הרחוב, לכיוון הבית החדש שבו התגוררו הוריה. הסתכלה לעבר המרפסת כמה דקות ואז הסתובבה אלי פתאום בצמרמורת. "בוא נלך מפה. קשה לי. אני מפחדת שמישהו יצא". זאת הפעם היחידה בכל תקופת הצילומים שהעזה להודות בפחד מכל סוג שהוא. בדרך חזרה הביתה תקף אותה מצב רוח. היא רבה עם המקליט בקולניות והאשימה אותו בשוביניזם, בגלל שאלה תמימה ששאל. כל ה"קול" הזה, הפאסון שהצליחה לשמור, התפרק בבת אחת.

הכתבה ששידרנו השתרעה על פני קרוב ל-20 דקות, זמן נצח במונחים של מגזין טלוויזיוני. אחר כך היו כמה פולואפים – למשל בערב שארגנו למענה ארגוני הנשים ובאוהל המחאה שפתחה בירושלים. בינתיים, הפרקליטות חטפה רגליים קרות. באותם ימים כבר דן בית המשפט במקרה אחר של היזכרות מאוחרת באונס של אב, המקרה של ורד דורון שאביה הורשע באונס. למתבונן מן הצד ניכר היה שהפרקליטות חוששת ללכת על שני משפטים שנויים במחלוקת כאלה במקביל.


תגובות הפרקליטות הסתתרו מאחורי פרוצדורות. עורכי הדין של ורד נלחמו, גם אנחנו ניסינו. הקלטנו את הפרקליטה מחיפה נדהמת מההחלטה לסגור את התיק. מסתבר שהפרקליטים הבכירים בירושלים החליטו עצמאית, בלי לערב אותה. בשורה התחתונה מישהו שם עשה את החשבון שאסור לקחת צ'אנסים על ורד. הסיפור שלה מופרע מדי, חריג מדי. אם יזוכו ההורים מחמת הספק – המערכת כולה עלול לסגת לאחור. ורד הפכה לקורבן, הנאנסת שמקריבה התביעה כדי להצליח במשפטים קלים יותר. כבר אז איימה להתאבד אם לא תשונה ההחלטה. עורכי דינה הגישו בקשה נוספת, אך דבר לא עזר.

מכל כלי התקשורת שעכשיו חוגגים על הסיפור – רק יעל דן מגלי צה"ל נרתמה לעזור. חשוב לציין את זה, כי עכשיו ידיעות אחרונות, ערוץ 2 ואחרים חושבים פתאום שיש פה סקופ גדול. אבל אז היינו פחות או יותר לבד, מערכת "השבוע" ויעל דן. וזהו. איש לא רצה לדווח על הילדה הספק-מטורללת הזאת, שאביה סיפר כי לקחה המון סמים בהודו, וטען (ללא כל ביסוס מדעי) שיש לה סכיזופרניה. ההורים גם שכרו עורך דין מוכר, ושלחו איום בתביעת דיבה למערכת חדשות 10. כשזה קרה, המחלקה המשפטית מלאת-הפחדים של הערוץ, מיהרה להסיר את הכתבה מאתר האינטרנט "נענע 10", "צעד מונע, ליתר בטחון", כפי שהגדירו זאת. ורד היתה מרוסקת. היא ניתקה קשר אתנו, עם חלק מחבריה, ועם הפסיכולוגים שביקשו לטפל בה, חלקם חינם אין-כסף. היא נעלמה מחיי, לא לפני שהבהירה כי תבצע את זממה ותתאבד. התחננתי שתלך לטיפול אבל היא ראתה בגישה הזאת פטרונות מצדי. אולי צדקה.

אחרי שניתקה את הקשר סיפרו לי שסירבה לקחת כסף מהוריה, כפיצוי, שסירבה לכל ניסיונות טיפול, שהתמקמה בפורטוגל, שנפרדה מבן זוגה, שהיא ממשיכה לתעד את חייה. עד לאותו יום בשבוע שעבר שבו שמה לסבל קץ.

אז מי אשם בסיפור הזה? אולי האמא שלא ידעה לזהות את קריאות המצוקה; אולי הפרקליטות שנטשה אותה למרות שהאמינה לסיפור, מתוך חישובי סיכונים קרים; אולי אמצעי התקשורת שנזכרו בסיפור רק כשהיה לו סוף מוחלט ואיום; אולי ורד עצמה, שאיבדה אמון במערכת ובאנשים הקרובים לה; אולי כולם גם יחד.

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד