פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נקמה על רצח שלא היה

      כמו ב-1987, מוות מקרי נותן רוח גבית להתפרצות אלימה ומשמש, לדידם של הפלסטינים, הצדקה לפיגוע שכמותו לא נראה שנים. גם בסוכת האבלים בבית המחבלים מאשימים: אתם יצרתם את המציאות הזאת

      פלסטיני משליך מכל גז מדמיע חזרה לעבר השוטרים בהפגנה ליד כלא עופר, נובמבר 2014 (AP)
      פלסטיני משליך בחזרה מכל גז מדמיע בהפגנה ליד כלא עופר, ביום הפיגוע בהר נוף (צילום: אי-פי)

      מחנה הפליטים שועפאט, צפון-מזרח ירושלים. כבר בכניסה, קצת אחרי המחסום של מג"ב, קשה להחליט איזה מהריחות כאן חזק יותר: זה של הגז המדמיע שמכה בך כבר בעיקול הראשון, או זה של הזבל השרוף שמלווה אותך ברחבי המחנה. בכל פינה כמעט ערימות-ערימות של אשפה, חלקן שרופות וחלקן לא. עובדי אונר"א מנסים לפנות ולו מעט מהזבל שברחובות, ללא הצלחה רבה. כמה עשרות מטרים משם, מעל הרחוב המרכזי, נתלה שלט ענקי שאי-אפשר לפספס. דיוקנו של איברהים אל-עכארי, המחבל שדרס למוות שני ישראלים ב-5 בנובמבר, לא הרחק מהמטה הארצי, מתנוסס מעל ראשי העוברים והשבים. הכיתוב מברך את "השהיד הגיבור שביצע את פיגוע הדריסה". על החתום, הזרוע הצבאית של חמאס עז א-דין אל-קסאם.

      התנועה במכונית כמעט בלתי אפשרית. הכבישים משובשים, הצפיפות גדולה. צעירים מקומיים מנסים לכוון את המכוניות ולגעור בנהגים אם הם מעכבים את התנועה. ליד מיני מרקט רמוני, סמוך לבית הספר, התנועה עומדת. ריח האשפה חזק כאן במיוחד. אפילו במחנות הפליטים בגדה המערבית קשה לראות מצוקה כמו זו שבולטת לעין ולאף בשועפאט. אף שזו שעת בוקר, ילדים קטנים מהלכים ברחוב בחבורות, חסרי מעש, כאילו מישהו החליט לסגור את בית הספר ולהוציא אותם לשעה חופשית. רובם מגיעים בטפטוף לצומת הכניסה למחנה, בעיקול שמול מחסום מג"ב. עוד ועוד ילדים מתאספים שם סביב חבורה של רעולי פנים, שנראים מעט יותר מבוגרים מהם. יש שם ילדים בני 6-16. המבוגרים יותר עוטים כאפיות, ואילו הצעירים נראים נלהבים לקראת ה"יציאה לקרב".

      המחנה הזה שונה משאר השכונות והכפרים של מזרח ירושלים; עני ונחשל במיוחד, תחום בחומות אפורות ובשתי שכונות יהודיות, הגבעה הצרפתית ופסגת זאב. ביקור במקום מבהיר שלפחות כאן, "אינתיפאדת אל-קודס", האינתיפאדה של ירושלים, כבר החלה ואינה מחכה לפרשנים שיגדירו אותה. מבחינתם של הצעירים במחנה, העימותים הם עניין של שגרה, של יומיום. הייאוש נראה כאן בשיא תפארתו וכך גם השנאה לישראל וליהודים. איש לא מזיל כאן דמעה על חמשת הישראלים שנטבחו רק לפני יום בבית הכנסת בשכונת הר נוף שבמערב העיר.

      בינתיים נזרקות האבנים הראשונות, ומישהו מעבר לחומה משיב בגז מדמיע. כעת ריח הגז גובר על ריח הזבל השרוף.

      עלילת הדם

      האינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987 פרצה בעקבות תאונת דרכים מקרית במחנה הפליטים ג'בליה בעזה, בין נהג משאית ישראלי למכונית ובה פועלים פלסטינים. ארבעה פלסטינים נהרגו. מיד אחרי התאונה התפשטה שמועה לא נכונה שלפיה ההרג היה מכוון והנהג הישראלי ביקש לנקום את מות בן משפחתו בפיגוע. כלי התקשורת הפלסטיניים שפעלו אז בפיקוח הישראלי ולא תחת אבו מאזן והרשות הפלסטינית, שלהבו את הרוחות והפכו את השמועה לעובדה גמורה. גל ענק של הפגנות יצא לדרך ועמו "אינתיפאדת האבנים".

      ביום שני בבוקר נמצאה בחניון בהר חוצבים גופתו התלויה של יוסף אל-רומני, נהג אוטובוס פלסטיני. משטרת מחוז ירושלים טענה בתוקף כי אין חשד לפלילים. בישראל היו עסוקים באותו יום בידיעות על בחירות מוקדמות ונראה שהטענות שנשמעו מצד פלסטינים כי אל-רומני נרצח לא זכו להתעניינות יתרה.

      למען הורדת פוטנציאל הנפיצות של האירוע, החליטה המשטרה לאפשר נתיחה שלאחר המוות במכון לרפואה משפטית באבו כביר. הנתיחה התקיימה בנוכחות הפתולוג הפלסטיני סאבר אל-עלול. הרופאים הישראלים שעשו את הנתיחה הגיעו למסקנה חד-משמעית שאל-רומני התאבד. יתרה מזאת, לדבריהם זו הייתה גם עמדת הפתולוג הפלסטיני אל-עלול. בהיותו משקיף, הוא לא חתם על הדו"ח. כאן מתחילה העלילה להסתבך. משיקול לא ברור הדליף אל-עלול לכלי התקשורת הפלסטינים כי מסקנותיו הפוכות: אל-רומני מת מחנק ולא מדובר בהתאבדות. הוא פירט כיצד ולמה הגיע למסקנה זו.

      השמועה כי עוד פלסטיני - אחרי הרצח של מוחמד אבו חדיר - נרצח בידי קיצונים יהודים פשטה כאש בשדה קוצים. נדמה שמזמן לא נרשם קונצנזוס כזה בקרב הפלסטינים: דתיים וחילוניים, צעירים וזקנים, בני עשירים וכמובן תושבי מחנות הפליטים, כולם הסכימו שמתנחלים חנקו למוות את יוסף אל-רומני. השכונות המזרח-ירושלמיות שבו לבעור.

      הלוויתו של הרב משה טברסקי, נובמבר 2014 (נועם מושקוביץ)
      הלווייתו של משה טברסקי שנהרג בפיגוע בהר נוף (צילום: נועם מושקוביץ)

      בניגוד להתקוממות העממית מסוף 1987, באינתיפאדת אל-קודס אין מסתפקים בהפגנות בלבד. בשלישי בבוקר יצאו רסאן ועודאי אבו ג'מל מביתם בכפר ג'בל מוכבר שבדרום מזרח ירושלים לשכונת הר נוף, כמעט בקצה השני של העיר. כנראה הם הכירו את בית הכנסת שנבחר כיעד לפיגוע. הם נכנסו למקום בשעת תפילת שחרית ורצחו מתפללים חפים מפשע. הטבח לא זעזע את הציבור במזרח ירושלים. להיפך, הוא רק שלהב את ההמונים, ושוב נרשמו עימותים בין מאות צעירים לכוחות המשטרה. כשניסיתי לשאול צעירים במזרח העיר כיצד הם מסבירים את האכזריות של הרוצחים, השיבו פעם אחר פעם, שזו הייתה תגובה טבעית לרצח (שלא היה) של נהג האוטובוס.

      "המצב חרא"

      ביום רביעי, בניגוד להצהרות של ממשלת ישראל, לא נחסמו הכניסות לכל השכונות במזרח ירושלים, לפחות לא בג'בל מוכבר שממנה יצאו שני המחבלים. יום אחרי הפיגוע בהר נוף, התנועה מהכפר החוצה זורמת בחופשיות, ללא שום עיכוב או בדיקה. ההאטה היחידה נרשמת בסמוך לסוכת האבלים שהקימה משפחתם של השניים. עשרות מכוניות של מנחמים ועיתונאים הגיעו למקום דרך כביש צר במיוחד. וגם כאן בולט הריח. עשרות רימוני גז מדמיע וייתכן שגם הנוזל המסריח שהמשטרה משתמשת בו כדי לפזר הפגנות, הותירו חותם ניכר באוויר הכפר. ביום הפיגוע נרשמו כאן עימותים לא פשוטים בין צעירי ג'בל מוכבר לבין המשטרה, ואחר הצהריים הם עתידים להתחדש.

      בסוכת האבלים עשרות בני אדם. אין כאן סממנים דתיים במיוחד או דגלי ארגונים. לא חמאס ולא ג'יהאד איסלאמי, אפילו לא פתח. האחים של עודאי ורסאן יושבים ועל צווארם כאפיות אדומות שבימי האינתיפאדה הראשונה לפחות רמזו על הזדהות עם החזית העממית. הארגון שנחשב חילוני למהדרין מיהר לקחת אחריות על הפיגוע, אף שספק אם מישהו שם אכן נתן הוראה או אפילו הנחיה לפעילים המעטים שלו לעשות פיגועים.

      קרוב משפחה מראה את תמונותיהם של רסאן ועודאי אבו ג'מל, המחבלים שעשו את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, נובמבר 2014 (AP)
      קרוב משפחה מראה את תמונותיהם של המחבלים עודאי ורסאן אבו ג'מל (צילום: אי-פי)

      "המצב חרא", מסביר לי אחד מיושבי הסוכה. "נתתם לדת להשתלט על הסכסוך", הוא אומר. "למה הייתם צריכים את ההתגרויות באל-אקצא? תראה את הסרטונים שרצים בכל טלפון נייד, של נשים מוכות באל-אקצא. ככה מתנהגים?".

      בסמוך אליו מתיישב נידאל שקייראת, בן 40. הוא אחד הבודדים פה שלא מהסס לצאת בגלוי נגד ישראל ולהביע את תמיכתו בפיגועים. "הפיגוע הזה הוא גאווה לכל אחד מתושבי הכפר. אנחנו מברכים עליו ואנחנו בטוחים שיבואו עוד כמוהו ואפילו קשים עוד יותר. כל הכפרים במזרח העיר גאים בנו כעת, וגם אנחנו בבוא היום נהיה גאים בבניהם כשהם יעשו פיגועים כמו אלה. כל צעיר שיהפוך לשהיד הוא עבורנו כבוד".

      אבל הם הרגו ושחטו אזרחים חפים מפשע.

      "גם אתם טבחתם באזרחים. רצחתם נהג אוטובוס פלסטיני, רצחתם את מוחמד אבו חדיר. אתם טוענים שהרוצחים של אבו חדיר משוגעים במקום לכלוא אותם לכל החיים. אתם עם הלחץ שהפעלתם באל-אקצא, יצרתם את המציאות הזו ואת התחושות הקשות אצל הצעירים".

      אתה ירושלמי. אתה מכיר ישראלים, אתה עובד אצל יהודים. איך זה ייגמר?

      "הסוף יהיה בכוח. מה שנלקח בכוח ישוחרר בכוח. הציונים צריכים לשחרר את אל-אקצא ולהפסיק עם המעצרים, עם הפגיעה בנשים באל-אקצא. אם הדברים הללו יימשכו יהיו עוד פיגועים ואינשאללה גדולים יותר".