"שמעתי בלילות 'אבא, אבא'": האבות שילדיהם הוצאו מהם

מחקר ראשון מסוגו בקרב אבות שילדיהם הועברו לרשויות הרווחה חושף את התחושות הקשות. "הרגשתי ריקנות, ושאיני ראוי להיות אב", סיפר אחד. עם זאת, רבים העידו שהטראומה עודדה אותם לחזק את הקשר עם ילדיהם

"היו אבות שהאשימו את עצמם על שלא נתנו מספיק תשומת לב לילדיהם, לא חיבקו אותם מספיק ולא היו עבורם בעת הצורך" (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

"ארוע טראומטי", "אובדן", "כאב", "ייסורים ממושכים" - כך תיארו אבות את התקופה שלאחר הוצאת ילדיהם מביתם על ידי רשויות הרווחה. עם זאת, רובם ראו את הוצאת הילד מהבית כתורם להתפתחותו התקינה וכאירוע שגרם לשיפור בתפקידם כהורים.

הממצאים התפרסמו במחקר חדש וראשון מסוגו שנערך בקרב גברים, והשתתפו בו 15 אבות שהתגוררו עם הילד (עד גיל 12) בזמן הוצאתו מהבית למסגרת חוץ-ביתית (פנימיות או משפחת אומנה, ד"ו) בשלוש השנים האחרונות.

עוד בוואלה! חדשות:
פרקליטי אולמרט: חשש שאחת מהקלטות של זקן "בושלה"
מות הנהג: שיבושים בקווי אגד בבירה בשל היעדרות נהגים ערבים
מרקל, פוטין - ומנכ"ל "בצלם": 100 ההוגים המובילים

האבות רואיינו ראיונות עומק, מתוך מטרה להבין את החוויה שלהם ואת המשמעות שהם מייחסים לחוויה זו. את המחקר ערכו אירית נגבי ופרופ' נחמי מאוניברסיטת בר-אילן. הוא יוצג לראשונה בכינוס הארצי של איגוד העובדים הסוציאליים בשבוע הבא. כיום חיים כ-10 אלף ילדים בישראל חיים במסגרות חוץ ביתיות.

מהמחקר עולה כי כמה אבות תיארו את החוויה הטראומטית כגזר דין מוות או רצח. ההוצאה מהבית נחוותה כחוויה שעוררה רגשות כאב, געגוע ואשמה על דברים שעשו או שלא הצליחו לעשות ומחשבות על כך שיכלו למנוע את הוצאת הילד מהבית. כך למשל היו אבות שהאשימו את עצמם על שלא נתנו מספיק תשומת לב לילדיהם, לא חיבקו אותם מספיק ולא היו עבורם בעת הצורך. אחד האבות האשים את עצמו על היעדרות מרובה לצרכי עבודה ועל כי לא היה שם לגדל את בתו. אחר האשים את עצמו במצב, בשל התמכרותו לאלכוהול.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה
"כשהבת שלי הוצאה מהבית קיבלתי סחרחורת וכמעט התעלפתי" (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

"כשהבת שלי הוצאה מהבית מאוד כאב לי. קיבלתי ממש סחרחורת וכמעט התעלפתי", אמר אחד האבות, "הרגשתי צער בלב, מין ריקנות בגוף. לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי לצאת, לא יכולתי לאכול, לא רציתי לשתות. רציתי בהתחלה, אפשר להגיד, לאבד את עצמי לדעת". אב אחר סיפר: "אחרי שלקחו אותו הייתי לפעמים בלילות שומע 'אבא, אבא'. הייתי חושב מתוך שינה, שהוא קורא לי. הייתי כאילו חי אתו".

מרבית האבות תיארו אובדן הקשור לזהותם האבהית, שכן בטרם ההוצאה, ראו עצמם כהורים טובים. ההוצאה מהבית היוותה עבורם עדות לכך שעל פי החברה הם הורים שאינם ראויים לגדל ילדיהם וחוו את הוצאת הילדים כהפקעה פומבית של תפקידם ההורי. "אין לי תפקיד", תיאר אחד האבות את שהרגיש. "אני לא יכול לקחת אותם לבריכה, לים, לגן, לגינה. זהו, אתה לא אבא". אב אחר סיפר: "באים ואומרים לי, 'אתה לא ראוי להיות אבא'. שאני אבא חרא, שאני לא יודע להיות אב לילד שלי".

מהמחקר עולה עוד כי מעבר לחוויות האובדן והאבל שחוו האבות, הם לא זכו לתמיכה מהסביבה, בעיקר מסביבתם הקרובה ומרביתם אף היו חשופים לביקורת. "אשתי הייתה מאשימה אותי, כאילו בגללי הילד עכשיו בפנימייה", סיפר אחד האבות. אחר סיפר: "אחותי אמרה לי שאני בושה למשפחה. 'עדיף שתהיה נרקומן אבל תהיה אבא, שלא יוציאו לך את הילדים מהבית'".

למרות רמות גבוהות של מצוקה רגשית, רוב האבות נמנעו מלפנות לקבלת עזרה ותמיכה מקצועית. הבודדים שעשו כן דיווחו כי מדובר בצעד הכרחי. "היה לי מזל גדול שקיבלתי טיפול אישי פעם בשבוע, בשעה קבועה. רק כשהייתי מגיע לעובדת הסוציאלית הייתי מתפרץ בבכי. הייתי מקיא אצלה את הכול החוצה. לא היה לי קל בכלל, אין לי אף אחד שאני יכול לדבר, מלבד העובדת הסוציאלית, ששימשה לי כפסיכולוגית שאני יכול לשבת מולה ולשפוך את הלב. זה עזר לי, אני התפרקתי שם. נעזרתי בה המון", תיאר אחד האבות.

רבים מהאבות תיארו תהליך של גדילה והתפתחות בתפקודם כהורים

עם זאת, למרות שהוצאת הילדים מהבית הייתה לאבות חוויה טראומטית, רובם תיארו תהליך של גדילה והתפתחות בתפקודם ההורי, שהתרחש לאחר ההליך. אבות רבים דיווחו על מעורבות רבה יותר והתעניינות יומיומית בחיי הילד. רבים סיפרו כי הם מקדישים זמן רב יותר לשהות במחיצת ילדיהם, יוצאים לבלות עימם יותר, מנהלים עימם שיחות, מפגינים כלפיהם חיבה רבה מבעבר ומגלים יותר רגישות לצרכיהם.

עוד עולה כי הפניות שגילו האבות לילדיהם, כמו גם הרגישות לצרכיהם, הובילו לקרבה ואינטימיות בקשר עם הילד, שלא היה קודם להוצאה. החוקרות מצאו כי אבות רבים ייחסו את השינוי שחל אצלם, להקלה בנטל הטיפול היומיומי שהתרחשה לאחר שילדיהם הוצאו מהבית. הוצאה זו יצרה אצלם הזדמנות לשינויים אישיים ובינאישיים ועוררה תהליכים של התבוננות פנימית וגיבוש תובנות ותפיסות חדשות לגבי מהות האבהות והתפקיד ההורי שלהם.

"אבות שילדיהם הוצאו מהבית כמהים להיות הורים טובים יותר לילדיהם"

"הקשר בינינו נהיה יותר חזק", סיפר אחד האבות. "כשהם היו איתי הייתי עובד שבתות, חגים. הקטע של הפנימייה קירב אותי אליהם. היום אני מתגעגע אליהם כל כך הרבה, אז אני הולך לראות אותם ומתקרב אליהם יותר. אני מדבר איתם שעות. פעם לא הייתי יכול לדבר איתם מילה, לא יכול לשמוע אותם, כל היום בבית, הרעש, לא יכול. היום אני מדבר איתם הרבה על התחושות שלהם, מה הם מרגישים".

לסיכום קובעות החוקרות כי "אבות שילדיהם הוצאו מהבית, ואפילו אבות פוגעים או כאלו שמסיבות שונות אינם יכולים לגדל את ילדיהם, מייחסים חשיבות רבות לאבהותם. הם כמהים להיות הורים טובים לילדיהם, ולרובם יש מוטיבציה ויכולת לעשות תהליך של שינוי".

לדברי החוקרות, "אחת מהמשימות של אנשי המקצוע היא לספק סביבה מקבלת, בתוכה ירגישו האבות שרואים אותם לא רק כאבות, אלא גם כבני אדם שחוו אובדן טראומטי. אבות יכולים להיעזר ויש להם הזכות לכך, לא רק לטובת ילדיהם, אלא עבור עצמם, כבני אדם בעלי ערך, רגשות וצרכים".

לפניות לכתבת דנה ויילר-פולק: danawp@walla.com

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully