אם חשבנו עד היום שמנהלי הביטחון הלאומי עוסקים יומם ולילה באיומים הביטחוניים המאיימים על שגרת חיינו, ויש האומרים גם על קיומנו כמדינה, ייתכן וטעינו. תשכחו מכל האיומים האזוריים האמתיים שנדחקו באחת לקרן פינה לנגד האיום האסטרטגי החדש שמושך את כל תשומת הלב הציבורית - קרב האגו החדש יצא לשטח וזהו קרב איתנים: צה"ל נגד השב"כ. סלע המחלוקת: אם היתה או לא היתה התראה מודיעינית למבצע "צוק איתן".
היה צריך תכנית "עובדה" שלמה - גם סוג של פלטפורמה תקשורתית מוטלת בספק - שדרכה החליט שירות הביטחון הכללי ללמד את צה"ל לקח, וגם להעביר סט של מסרים חדשים לאומה. המסר המרכזי של השב"כ חד וברור: אנחנו הגשנו לצה"ל את כל המידע המודיעיני הדרוש לקראת "צוק איתן", אלא שהצבא לא לקח אותנו ברצינות. ברור לכל שזהו רק קצה הקרחון שנחשף מעל קו המים, שכן כל מה שקורה בין שני הגופים הללו הוא מטבעו מתחת למים. כל הקרחון עצמו נשאר עלום ונותן סיבה לדאגה.
הלב נחמץ לראות במה עסוקים קברניטי הביטחון בעת שהאזור כולו רועש וגועש הטחת בוץ אחד בשני. וזה רק הפתיח. מסתבר כעת שראש אמ"ן והרמטכ"ל לא החליפו מילה עם ראש השב"כ במהלך המבצע בעזה כולו, ועכשיו הם יכולים לספר לכם שגופי המודיעין עבדו במתואם ודרגי השטח פעלו כראוי וחיפו על הדממה ששררה בחלונות הגבוהים. אז בואו נהיה כנים, כאשר הקברניטים לא פועלים בתיאום ולא מדברים אחד עם השני, המסר יורד מיד לשטח, והתוצאה בפועל היא שכל מערך המודיעין המשותף ניזוק קשות.
לכל הטורים של אודי שמחוני בוואלה! דעות
יאמר לזכות שני הראשים שהם לא הראשונים שעושים ברוגז אישי במהלך הקדנציה כמובילי גופים ביטחוניים בכירים. ההיסטוריה הציונית עמוסה לעייפה בנתקים אישיים שפגעו באופן חמור בביטחון המדינה. באופן מסורתי, יחד עם העלייה בדרגה עולה גם מפלס האגו. עד שהוא מתמקם סופית בנקודה הגבוהה ביותר בגוף, ומשם הוא מקרין ומצליח לשתק את כל מערכות האחריות וההיגיון. אם מפקד סולידי, שקול ואחראי כמו הרמטכ"ל גנץ נפל במלכודת הזאת, כנראה שיש פגם בשיטה, ומישהו מעל שני הנצים מתחמק מהאחריות להסדיר את העניין.
זה יכול היה להיות קוריוז תקשורתי נחמד אלמלא היה מדובר באנשים שמופקדים על ביטחון המדינה. ידוע לכל שמדובר בעיסוק שהרמה הבלתי פורמלית בו היא מרכיב קריטי. הקשר האישי, היכולת לשבת ולהחליף דעות בפורום סגור - כל אלו מהווים פקטור מהותי ביכולת לקבל החלטות מכריעות, שהאחריות עליהן משותפת בעיקרה.
התרבות הזאת שמתקיימת בתדירות גבוהה מדי, בה שר ביטחון ורמטכ"ל מתקשים להיפגש וראשי אמ"ן מסוכסכים עם המקבילים להם במוסד ובשב"כ מצמיחה את השאלה מה מזריקים לאותם בכירים שם למעלה שברגע שהם מתיישבים על הכיסא עליו חלמו, ומקבלים לפיקדון את מפתחות הביטחון הלאומי. הם מתבלבלים בזהות האויב, והתוצאה קשה ומיותרת.
יש עניין רב בשאלה אם השב"כ אכן התריע מפני מלחמה בדרום. אלא שהשאלה הזו אינה מנותקת מהגדרה נכונה של ההתרעה והמלחמה. אם על כל התרעה צה"ל היה מגיב ויוצא למכה מקדימה, היינו רואים בתדירות גבוהה פעילות של הכוחות הלוחמים. במציאות, יש צורך לסנן את המידע, להעריך, וליטול סיכונים מחושבים. זו פעילות קלאסית של אינטגרציה מודיעינית ומבצעית מורכבת הדורשת איחוד כוחות ואחריות משותפת של הגופים הנוטלים חלק במלאכה, יכולת שנראה כי במציאות הנוכחית אינה קיימת. האלטרנטיבה העצובה היא שכל גוף מגן על עצמו, על זכויותיו ועל המוניטין שלו, ובדרך לתהילה דורס בלי היסוס כל מה שנקרה בדרכו.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il