מצחיק (גם קצת עצוב) לחשוב שרק לפני חודשיים, במהלך מבצע "צוק איתן", זכה בנימין נתניהו לאחד מרגעי העדנה הבודדים והמזהירים שלו בכל הקדנציות כולן (שהולכות ומתרבות ולא מראות שום סימן לסיום כלשהו באופק). לרגע קטן הוא היה הדארלינג של התקשורת, האתרוג של השמאל, האח הגדול שנשענים עליו, קולה של השפיות, חומת המגן מהטירוף של הימין, ועוגן שקול שיודע להטות אוזן מערבה ומזרחה, בעודו מתקדם לעבר יעדי המבצע לאט ובמתינות.
לא השלינו את עצמנו שיש לו תכנית, חלילה, (או אפילו רצון) לסיים את הסכסוך מתישהו, אבל התנחמנו בזה שהוא מטה אוזן לרמטכ"ל, מוכן להפסקות אש, ומסרב לקריאות מתלהמות "לסגור להם את החשמל" או להזרים להם ביוב לתוך הבית "עד שיחדלו לירות".
לרגע לא חשבנו ש"אחרי החגים" ה"מתון" יהפוך ל"צ'יקנשיט", ה"מתלבט" יהפוך ל"אספרגר" וה"שקול" יהפוך ל"נפוח". לרגע לא האמנו שהמתיחות הקלה-עד-גבה-גלים עם וושינגטון תהפוך לאיום בפסק-זמן מהצבעות וטו למעננו באו"ם. הנה עוד כמה דברים שחשבנו על נתניהו לאורך השנים, והמציאות הפכה:
חשבנו שהוא מכיר את האמריקאים: יותר מכל מנהיג ישראלי אי פעם, נתניהו נושם, אוכל, נוהם ומשדר אמריקניות. זאת לא רק האנגלית המתוחזקת עם ה"אמבולדנט" וה"מסטסטסייזינג" או ה"דסימייטד". נתניהו בנה קריירה שלמה על מקדונלדינזציה של מנהיגות: מסרים קצרים וקליטים, לבוש מוקפד ואיפור מושלם. אבל האמריקאים הם עם הרבה יותר מתוחכם ממה שביבי רצה שתחשבו. יש להם סבלנות ונימוס, אבל כשעולים להם על העצבים, או משחקים איתם ב(צ'יקן)שיט - הם יודעים להיכנס ברבאכ?, וכל מי שנתקל בצד הזה, יודע כמה זה עלול לכאוב.
חשבנו שהוא מבין בבני אדם: בתחילה נסובה שמועה שכל מי שמבלה בחיק נתניהו במשך כמה שעות יוצא מאוהב. אחר כך סיפרו לנו שהוא מספר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע, כמו סוכן רהיטים אורגינל. לקח כמה שנים עד שהבנו שיש כאן בעיית יחסי אנוש אמיתית. ומתברר (איזו הפתעה) שגם נשיאים ומזכירי מדינה הם בני אדם.
חשבנו שהוא מבין בתקשורת בכלל ובטלוויזיה בפרט: אבל בעוד שראשי ממשלה אחרים החזיקו את העיתונאים בידיים, סובבו אותה כמו סחרחרת מעל ראשם, החזיקו כתבי חצר, תיפללו את תוצרתם לאורך שנים, וידעו מתי ואיך להעניק ראיונות שישאירו את העם על קצות אצבעותיו, מתברר שנתניהו מצליח לאחד כמעט את כל העיתונאים (חוץ מאנשי "ישראל היום" כמובן) רק בהסכמה אחת: כולם, ותיקים כחדשים, ימנים כשמאלנים, לא מצליחים לפענח אותו. למרבה הפלא, דווקא כך הוא שורד.
חשבנו שהוא יודע לנאום: ובאמת, להאזין לנאום "מבריק" (כפי שקורא לו חברו-המתייבש-לנצח-בלובי-של-המלון רון לאודר), זה קצת כמו לשמוע קטע פיציקטו של כלי מיתר. למשך שתיים-שלוש דקות האוזניים מתחדדות והגוף זז בהנאה, אבל אז אתה תוהה לאן הולכים מכאן? מתי יגיע רגע השיא? הריגוש? הדרמה? השוק? כשבסוף כל מה שאתה מקבל זה דימויי שואה וציור ילדותי של פצצה - ברור שהחוויה המוזיקלית נשארת שטוחה.
חשבנו שהוא רוצה לתקוף את איראן: מה זה רוצה מת! 11 מיליארד שקלים על הכנה לתקיפה, "פקודה" לראשי הצבא להתכונן למלחמה (שנתפסה על ידם כניסיון מחטף), והשוואות חוזרות ונשנות לאיומי השואה הובילו את כולנו (כולל האמריקאים) להאמין שנתניהו יעשה הכול כדי שחיסול הכורים באיראן יירשם על שמו בהיסטוריה. בינתיים הוא רק זירז הסכמים של המערב עם שלטונו של הנשיא רוחאני, רקח ברברת אינסופית שהפכה את איראן לנושא מאוס על כולם, וניתב את תכניות ותקציבי המלחמה העתידיים של ישראל לעבר משהו שכנראה כבר לעולם לא יקרה.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד