פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ביבי-אובמה: סחרור שעלול לצאת משליטה

      חוסר אמון והערכה קיצוניים מגבילים את האפשרות של פיוס בין שני המנהיגים, שהופכים כל מחלוקת פוליטית לריב אישי. אם בלשכת נתניהו אין רצון להנמיך את הלהבות, שייזכרו מי תלוי במי

      אוסף הנאצות הפוגעניות שהוטח בראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול מצביע על שפל חסר תקדים ביחסים האישיים בין נשיא אמריקני לראש ממשלה בישראל. חמורה במיוחד היא העובדה שלדינמיקה השלילית המתמשכת לא נראה סוף. נהפוך הוא, המשבר נכנס לסחרור ויוצא מכלל שליטה. אם בעבר ניסו בוושינגטון ובירושלים למתן את המתיחות או לפחות להסתירה, כיום נראה כי אין כל עניין או יכולת של הצדדים להכיל את המשבר ולמצוא לו פתרון.

      המשבר בשלב זה אינו פוגע בברית האסטרטגית בין המדינות, אבל ללא מאמץ בוגר ואחראי משתי הבירות להחזיר את היחסים האישיים למסלול תקין, צפויה פגיעה אסטרטגית לשתי המדינות בטווח הארוך.

      לכל הטורים של דני אילון בוואלה! דעות

      אין ספק שהבדלים אידיאולוגים-פוליטיים וראייה אסטרטגית שונה של שני המנהיגים לא תורמת לאיכות הקשר ביניהם. אך זו לא הבעיה העיקרית. גם בעבר היו הבדלי השקפות חריפים בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בירושלים. למשל, בתקופת בן גוריון-קנדי ובגין–קרטר, אך אז ידעו המנהיגים לשמור על כבוד והערכה הדדית לפחות כלפי חוץ ולא נתנו למחלוקות ענייניות להפוך לביקורת אישית ולפגיעה פוליטית בקהל הבית.

      בניתוח לאחור נראה כי שורש הבעיה הוא חוסר האמון והערכה הקיצוניים בין אובמה לנתניהו שמקורם בהבדלי הגישות לבעיה הפלסטינית. הסכמת נתניהו להיכנס לתהליך מדיני שמטרתו הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים בזמן קצוב הייתה שגיאה קריטית. שכן למעט אובמה וממשלו לכולם היה ברור שזו מטרה בלתי ריאלית בעליל על סמך ניסיון מוכח, חוזר ונשנה. במקום להישיר מבט לאובמה, הילרי קלינטון ואחריה קרי, ולדבר עמם בישירות ובפתיחות, הסכים נתניהו ל"נשף המסכות" להתקיים בנינו לבין הפלסטינים. בנשף מסכות זה כל צד ידע כי אין כל סיכוי להסדר קבע בתנאים הנוכחיים ולכן הטקטיקה הייתה הטלת האשמה על הצד השני. אובמה, כמו בוש לפניו, אולי לא היה אוהב או מסכים לניתוח המציאות הכואבת והטחת האמת בפניו, אך ודאי שהיה מתרשם ומעריך את הכנות והפתיחות ביחסים עם ראש הממשלה ואף "מסכים שלא להסכים".

      פגישת בנימין נתניהו והנשיא ברק אובמה – הבית הלבן, אוקטובר 2014 (AP)
      "שורש הבעיה הוא חוסר האמון והערכה הקיצוניים בין אובמה לנתניהו" (צילום: אי-פי)

      גם בעבר האמריקנים ניסו להוליך את ישראל במסלולים בלתי אפשריים מבחינת ירושלים: הנשיא בוש הבן יזם מהלכים מדיניים שראש הממשלה שרון לא יכול היה להסכים להם, אלא שאז הקווים האדומים הובהרו באופן ישיר ומידי. האמריקנים אומנם לא רוו מכך נחת, אבל העריכו את הכנות והישירות שאפשרו להם לתכנן אסטרטגיה מושכלת וישימה, ולהימנע ממבוכות הנגררות מטיפוח ציפיות בלתי ריאליות. כתוצאה מהדיאלוג הישיר, הסכימו ישראל וארה"ב במשותף על "מפת הדרכים" בשנת 2003 המבוססת על התקדמות על פי ההתפתחויות בשטח ולא על פי תכתיבי מועדים קבועים מראש.

      ככל הנראה, אובמה לא היה מסכים כמו בוש כי ארוכה הדרך להסכם קבע עם הפלסטינים, ואולי אף היה מתנגד לחתור תחילה להסכם ביניים ארוך טווח ברוח מפת הדרכים. עם זאת, הוא היה נאלץ לכבד עמדה ישראלית מנומקת. כיום, קשה לשכנע את הממשל בכנות המהלכים הישראלים, וחמור מכך - הם חשים כי הולכו שולל. אמון ואמינות הם לב לבם של יחסים תקינים בין בעלי ברית. האמת הבלתי נוחה הנאמרת בחדרי חדרים עדיפה על גלגול המחלוקות להמשך הדרך בתקווה ש"יהיה בסדר".

      למרות כל הטעויות הקשות והדם הרע, ניתן להתעשת ולמנוע הידרדרות נוספת ביחסים, ולבסס אותם על אמון, אמינות וכבוד הדדי. חיוני להשיב את הדיאלוג הענייני בין וושינגטון לירושלים על מנת לחזור לתכנון אסטרטגי משותף. הסדרת היחסים היא אינטרס ישראלי חיוני וגם אם בטווח הקרוב לא ייפגעו הקשרים הביטחוניים בין המדינות, עדיין אנו זקוקים לווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם נגד החלטות מסוכנות שמתכננים הפלסטינים בגיבוי אירופאי, וחשוב מכך הוא תיאום העמדות האמריקני ישראלי בנושא איראן.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד