עם קבלת העתירה ופסילת החוק למניעת הסתננות בפעם השנייה על ידי בג"ץ, נפתחה מתקפה תקשורתית על בית המשפט בטענה שפסיקתו היא "נגד" התושבים היהודים של דרום תל אביב. מגדעון סער ומירי רגב בוועדת הפנים של הכנסת וכן בטורים שונים בעיתונות, מאמנון אברמוביץ' ועד סמדר שיר, התמקדה המתקפה בדאגה שהביעו שופטי בית המשפט לזכויותיהם של מבקשי המקלט כגון מציאת בת זוג ועיסוק בתחביבים.
לדידם של הלועגים לפסיקת בג"ץ, מי שהוא פליט חרב, אמור להסתפק בכך שנותר בחיים וכי מדינת ישראל מבטיחה לו זכות אחת ויחידה להמשיך לנשום. כל דבר מעבר לשאיפה של חמצן ופליטה של פחמן דו-חמצני הוא בגדר מותרות. אך מה לעשות שרוב מבקשי המקלט גרים בישראל כבר שנים אחדות, והספיקו למלא את ריאותיהם באוויר כמה וכמה פעמים?
מבקשי מקלט, גם אם הם מאפריקה ולא, נאמר, מברית המועצות או מארגנטינה, הם בני אדם. הם אינם בנויים להסתפק בשאיפה ונשיפה. הם רוצים לחיות. בעיני גדעון סער, רגב וחבריהם, עבור "אפריקאים" לחיות זה רק לנשום ולאכול (ככה פעם-פעמיים בשבוע, לא צריך להגזים) ועל כך הם צריכים להיות אסירי תודה. חירות בעיניהם, היא מותרות השמורות ללבנים בלבד.
רגישותו של השופט עוזי פוגלמן אפשרה לו לזהות את עצמו באותם "מבקשי מקלט" חסרי פנים ושמות ולהבין כי הזכות לחירות היא זכותם הבסיסית וכי בלעדיה אין בחייהם טעם רב ממש כפי שלחייו שלו לא היה טעם, לו היה כלוא על לא עוול בכפו ובלי תאריך שחרור. ומה לעשות שאותה זכות ערטילאית לחירות - מתבטאת בסופו של דבר בזכות להתאהב, להקים משפחה, ללמוד, ליצור, וכן, לפתח תחביבים.
השופט ראה לנגד עיניו את אזרחי ישראל קוראים את פסק הדין, וידע שעבורם הזכות לחירות היא כה מובנת מאליה עד שאינה אומרת להם דבר. הוא רצה לדבר אל לבם ולהסביר במה היא מתבטאת, כדי שיוכלו להזדהות. הלעג המכוער לדברי השופט רומז כי מה שמפחיד את אותם לועגים הוא שנתחיל לראות במבקשי מקלט בני אדם ממש כמונו ונזדהה עמם.
זכויות לא סותרות
כדי לתת צידוק "מוסרי" לפגיעה בבג"ץ, סער ורגב תוקפים את השופט שפסק דינו אינו מגן על זכויותיהם של תושבי דרום תל אביב - ובכך מנציחים את המשוואה השקרית כאילו זכויותיהן של שתי הקבוצות סותרות, בעוד שהמצב הפוך.
שאלו את עצמכם - האם הם הפגינו מעולם דאגה אמיתית לאותם אזרחי ישראל הנמצאים במצוקה? האם העבירו תקציבים לשיקומן של שכונות דרום תל אביב? עד כה נראה שממשלה זו עסוקה בדאגה למעמד הגבוה בעודה חומסת את הדיור הציבורי, מפקירה את עובדי הקבלן, מעלה את המסים העקיפים והופכת עוד ועוד אנשים לעניים.
ההתעקשות להעביר שוב ושוב אותו חוק אומלל ולבזבז מאות מיליונים על מתקן כליאה שאין לו שום השפעה על המציאות בדרום תל אביב (במתקן יש כ-3,300 מקומות בלבד) היא זו שמתעלמת מהמצוקה בדרום תל אביב ופועלת לרעת התושבים. במקום לזרות חול בעיני הציבור, מוטב שסער וחבריו יתחילו בהתמודדות אמיתית עם התופעה של מבקשי מקלט, תופעה שכל מדינה מתמודדת איתה. השקעה מסיבית בשכונות מוחלשות, מתן אשרות עבודה רשמיות למבקשי מקלט ועידוד מעסיקים להעסיקם ברחבי הארץ, הפסקת ההסתה נגד מבקשי מקלט שתאפשר להם לשכור דירה ביישובים שונים ולא רק בשכונות מוחלשות, הם שישפרו את המצב. עבור כולנו.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד