אפשר להתייחס בביטול להחלטה שקיבל בית הנבחרים הבריטי בעניין ההכרה במדינה פלסטינית. אחרי הכל, ההחלטה אינה מחייבת בשלב זה, משום שממשלת בריטניה התנגדה לה. וממילא, אין בה כדי לשנות את המציאות בשטח.
גם אפשר להתייחס בביטול להחלטתו של ראש ממשלת שוודיה, שכבר בנאום השבעתו הצהיר על הכוונה להכיר במדינה הפלסטינית. אחרי הכל, כפי ששר החוץ ליברמן הזדרז לומר: עם כל הכבוד לרה"מ השוודי, מן הראוי שילמד את הנושא היטב בטרם יקפוץ למסקנות; ואם יעשה זאת, יבין כי האשם במצב שאליו נקלענו בעשרים השנים האחרונות, נמצא אצל השכן. זאת ועוד, כדאי לרה"מ השוודי למקד את תשומת לבו באיום החדש הרובץ, גם לפתחו, בדמות "המדינה האיסלאמית" (דאעש).
ואפשר גם להתייחס בביטול להתעקשות האיחוד האירופי לראות את ישראל שבמסגרת קווי 1967, ולומר כי אירופה היא כפי שהיא, וכי ישראל יכולה לפנות לעבר שוקי אסיה כאלטרנטיבה לשוקי האיחוד האירופי. אחרי הכל, מבחינת סין ,הודו, וייטנאם ,קוריאה הדרומית ומדינות נוספות, הכלכלה היא השיקול המנחה; וכל היתר - תהליך מדיני או היעדרו לא מהווה שיקול לכינון היחסים.
באותה מידה, אפשר לבטל את הביקורת שמשמיעה ארצות-הברית בשל ההחלטה על בניית יחידות דיור נוספות בגבעת המטוס, ולקבוע כי מדובר בביקורת המנוגדת לערכים האמריקניים, וכי דווקא אנו עושים את המעשה הכי-אמריקני שניתן לעשות.
ואפשר להתעלם מדברי בעל בריתנו החדש, נשיא מצרים סיסי, שקבע כי התנאי לנורמליזציה בין ישראל למדינות המכונות "מתונות", הוא קבלת היוזמה הערבית ומציאת פתרון לסוגיה הפלסטינית. כי אחרי הכל, מצרים תמשיך לשתף פעולה עמנו בהדיפת האיומים המשותפים.
אפשר גם לנסות ולשכנע את העולם שמוטב לו לעסוק באיום של התגרענות איראן ובהשלכות הרות האסון, לא רק על ישראל אלא על האזור ועל השלום והיציבות הכללית, כמו גם באיום הטרור מבית מדרשם של הג'יהאדיסטים החותרים לשנות את המזרח התיכון, ובכך לפגוע באינטרסים מערביים; ובמקום זאת, לא לעסוק בסוגיה הלא-חשובה והלא-מרכזית של הבעיה הפלסטינית.
ומי ינהל מו"מ עם דאעש?
אפשר לנסות ולשכנע את שכננו, ולומר שבגלל השינוי בנסיבות האזוריות, מן הראוי לשנות את הסדר הקיים בכל במה שנוגע להשכנת יציבות באזור, ולהתחיל מנירמול הקשר עם ישראל ורק לאחר מכן לטפל בסוגיה הפלסטינית.
באותה מידה אפשר גם לנסות ולשכנע כי חמאס הוא דאעש ודאעש הוא חמאס; ולכן, הרי שיש לנהוג בחמאס כפי שנוהגים עם דאעש. הרי נשיא ארה"ב קבע מדיניות שעיקרה לשבור את כוחו של הארגון ובהמשך להשמידו, ומכאן שכך צריך לפעול נגד החמאס (שעמו לא רק שהננו משתפים פעולה, אלא שמתוך החשש להופעת דאעש ברצועה, עדיפה בעיננו ברירת המחדל בדמות החמאס).
ואפשר היה לציין עוד דוגמאות כהנה וכהנה לזלזול, להתעלמות ולראייה מעוותת של המציאות, ולניסיון ללמד את "הגויים" פרק בהלכות הבנת המציאות, הכל בבחינת אני ואפסי עוד, ולחשוב כי לעולם חוסן. חלק מהביקורת לגבי עמדת העולם מוצדקת, זה נכון, אלא שהנטייה הרווחת בקרב קובעי המדיניות בעת הזו היא להמשיך ולנהוג בבחינת עולם כמנהגו, ולהמשיך ולקדש את הסטטוס-קוו בתקווה לימים טובים יותר; ולקוות שירדו מאיתנו בנושא הפלסטיני. אך התמונות מעזה לא יניחו לנושא לרדת מסדר היום, בין אם נרצה ובין אם לאו.
*השגריר לשעבר שמעון שטיין שימש סמנכ"ל לנושאי חבר המדינות במשרד החוץ. כיום עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד