התכנית שמעניקה תקווה לסטודנטים אוטיסטים בדרום

השנה האקדמאית תיפתח בעוד עשרה ימים, ובמכללה לחינוך על שם קיי בבאר שבע עורכים הכנות אחרונות לקראת פתיחת "האקדמיה החברתית"- תכנית לימודים ייחודית לבוגרי תיכון אוטיסטים בעלי תפקוד בינוני-גבוה. במסגרתה יינתנו להם כלי חשיבה ועבדו עמם על בעיות תקשורת עם דגש על ההיבט החברתי. זאת, בניסיון להעניק להם תחושה של סטודנטים מן המניין, שלה הם לא תמיד זוכים במסגרות חינוכיות וחברתיות רגילות. בכך תהפוך המכללה למוסד הראשון מסוגו בדרום הארץ.

"האקדמיה החברתית" היא מסלול לימודי-חוץ עבור בני 18 ומעלה המעניקה לבוגריה תעודה בתום שתי שנות לימודים. בין הקורסים שילמדו הסטודנטים ניתן למצוא הכנה לחיי עבודה, קורס לזיהוי וביטוי רגשות וקורס המקנה מיומנויות לייצוג עצמי. זאת לצד קורסים מעשיים כמו צילום וקורסים אקדמאיים, כגון שיטות מחקר שונות ועבודות גמר שיעשו הסטודנטים בזוגות. כמו כן, ייהנו הסטודנטים לראשונה מהוויה סטודנטיאלית- ישתתפו בטקסים ובמסיבות, ייהנו משירותי הספרייה, יחזיקו בכרטיס סטודנט ויתרמו לקהילה בדיוק כמו שאר הסטודנטים במכללה, דרך עבודה עם קשישים בבית האבות הסמוך.

התכנית נהגתה בקפידה על סמך ניסיון עתיר שנים עם בני נוער שנמצאים על הרצף האוטיסטי. מי שהגתה אותו היא ד"ר ניצן כהן, קלינאית תקשורת וראש החוג לחינוך מיוחד במכללה, שבנה הוא אוטיסט בעל תפקוד בינוני-גבוה.

עוד ידיעות בנושא חינוך
5,000 שקלים לסטודנטים ב"ספיר" ששירתו ב"צוק איתן"
קדנציית מנהלי בתי הספר תוגבל בקרוב ל-6 שנים?
אפליית הספרדיות נמשכת: יותר מ-20 חרדיות עדיין בבית

"זאת המומחיות שלי", סיפרה ד"ר כהן. "אני עובדת כבר 12 שנה עם אוכלוסייה בעלת הפרעות קשב ועל הרצף האוטיסטי גם במשרד החינוך, גם כיועצת האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים וגם דרך המכללה. כבר כמה שנים שאני חושבת איך לפתוח קבוצות לימודיות לאנשים עם בעיות תקשורת". ד"ר כהן סיפרה גם איך נולד אצלה הרעיון. "חבר טוב שפתח קבוצה כזאת בבית ספר יסודי אמר לי 'עכשיו תורך'. אמרתי בהתחלה שאין לי זמן, אבל זה לא הפסיק להתנגן לי בראש. בראשית מאי קיבלתי את המינוי להיות ראש ההתמחות לחינוך מיוחד, וחשבתי שזאת ההזדמנות שלי. אני רוצה להביא את 'עצמי' למסגרת החינוכית הזאת, ו'עצמי' זה אומר אוטיזם".

חודש לאחר המינוי ניגשה ד"ר כהן לנשיאת המכללה, לאה קוזמינסקי, והציגה לה את הרעיון, מעט בספקנות. "אמרתי לעצמי שאם היא לא אומרת לי 'אוקיי' אז אני לא עושה דבר", סיפרה. "לשמחתי, היא כל כך התלהבה מהנושא ואף העלתה רעיון נהדר שלפיו סטודנטים בשנה ג' לחינוך מיוחד ישמשו חלק מצוות המרצים בתכנית הזו וחלקם גם ישמשו חונכים צמודים לסטודנטים בתכנית.

במכללה התעקשו שהתכנית תתקיים במוסד ולא בבתי ספר לאוטיסטים. כך מרוויחים שני הצדדים – הסטודנטים האוטיסטים זוכים לשבת עם סטודנטים מן המניין ואילו הסטודנטים בשנים המתקדמות בחינוך מיוחד יתנסו בהעברת מערכי שיעור ויישמו את הלימודים התיאורטיים שאני מעבירה להם".

לדבריו ד"ר כהן, "חודשיים לאחר מכן, הוחלט כי האקדמיה תוקדש לסטודנטים הנמצאים על הרצף האוטיסטי בלבד. נכון להיום פועלות בארץ חמש תכניות מיוחדות לשילוב לקויי למידה והפרעות קשב בלימודים אקדמאיים. מאחר שקבוצות הסטודנטים בתכניות אלו הטרוגניות, וכוללת לקויי למידה ובעלי צרכים מיוחדים, תכנית הלימודים נקבעה בהתאם. אולם בניגוד לתכניות הללו, מכללת קיי מנסה לתת מענה לציבור האוטיסטים בתפקוד בינוני-גבוה בלבד, אשר אינם מסוגלים לגשת למסלול לימודים אקדמאיים לתואר ראשון".

ד"ר כהן פרסמה את התכנית ברשתות החברתיות ודרך עמותות העובדות עם קהל היעד, ועל אף שהמכללה ממוקמת בבאר שבע, היא קיבלה להפתעתה טלפונים מכל הארץ. "התקשרו אליי מנתניה, מרעננה ואפילו מצפון הארץ. הורים התחננו שנפתח סניפים אצלם. המצוקה עבור הבוגרים היא גדולה". עם זאת, מתוך הבוגרים האוטיסטים הרבים שניגשו לריאיונות אישיים אצל ד"ר כהן, נרשמו פחות מעשרה סטודנטים. האכזבה הייתה גדולה, וכהן הבינה שההיענות הנמוכה הייתה בשל העלויות הכלכליות. "הלימודים עולים 6,500 שקל לשנה והורים רבים לא יכולים לאפשר זאת לעצמם", הסבירה. "כאם לילד על הרצף, אני יודעת שההוצאות הכספיות הכרוכות בגידול וטיפול הילדים גבוהות מאוד".

כהן הבינה שהיא במרוץ נגד הזמן והחליטה לצאת למסע לגיוס תרומות כמלגות עבור ההורים. "פניתי לאנשים פרטיים, למפעלים, למשרדי ממשלה, לחברי כנסת ואפילו לעיריית באר שבע. 90% מהם לא החזירו בכלל תשובה, ואלו שכן חזרו אליי סירבו, באמתלות שונות", סיפרה בזעם. "גם אלו"ט, שאצלם אני עובדת ומתנדבת, סירבו בטענה שהם לא תומכים בתכניות שאינן שלהם, ובעיריית באר שבע התנו סיוע חלקי במטלות שהסטודנטים ממילא לא יעמדו בהן אז ויתרתי. חשוב לי שיבינו, מדובר בסך הכול ב-6,000 שקל ובעשרה אייפדים. זה הכול".

לטענתה, בכך "התנפצה" האשליה שלפיה גופים רבים תורמים למסגרות חינוכיות וחברתיות עבור אוטיסטים. "תורמים לילדים אוטיסטים, אבל אף אחד לא רוצה לתרום לאוטיסטים בוגרים. זה לא 'סקסי' בעיניהם. היו אנשים שלא התביישו לומר לי את זה בפנים, אנשים שדווקא מגיעים מתחום האקדמיה". היא הוסיפה כי "אלו בני 20 ומעלה עם אותן בעיות. הם פשוט גדלו
וצריכים מסגרת".

ד"ר כהן, כאמור, היא אם לילד שנמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד בינוני גבוה. בחלומה היא רואה אותו משתלב בתכנית הלימודים שהגתה, אך כרגע הוא גר בצפון הארץ בדיור מוגן ומנסה למצוא את דרכו כמוזיקאי. "הבן שלי למד בבית ספר רגיל והיו לו הרבה בעיות חברתיות. הוא היה מושא להצקות והוא עבר דברים קשים, אך משום שהוא אוטיסט הוא לא שיתף", אמרה ד"ר כהן. "רק אחרי שהלך לטיפול פסיכולוגי והמטפלת שיתפה אותנו בשלב מאוחר יותר, הבנו כמה סבל. הוא לא יכול להתגייס לצבא וגם לימודים אקדמאיים לא מתאימים לו. הוא מוזיקאי מאד מוכשר, זה מה שהוא מסוגל ואוהב לעשות".

כשהבינה שהעדר התרומות עלולים למוטט את חלומה, היא החליטה בצעד אמיץ ונואש לוותר על המשכורת שלה ולהעניקה להורים כמלגות לימודים. "אני יודעת כמה קשה להם להתקיים בעולם כל כך חברתי ותקשורתי, כשהם לא מבחינים מה קורה סביבם וכל סיטואציה חדשה מלחיצה". הסבירה ד"ר כהן. "דיברתי עם הורים לנרשמים, שסיפרו לי שילדיהם כל כך מתרגשים מאז שנרשמו ומספרים לכולם שהם הולכים להיות סטודנטים. לא יכולתי לשאת באכזבה הזאת, אז ויתרתי על המשכורת. עדיין חסרים לנו עשרה טבלטים למערכי שיעור ממוחשבים. אפילו משומשים לא הצלחתי להשיג".

לא רק כהן חרדה לקיומה של המכללה - הורים שרשמו את ילדיהם לאקדמיה החברתית הביעו חשש לגורל המסגרת הראשונה עבורם באזור הדרום. "נתקלתי בפרסום בקבוצת הורים לילדים תקשורתיים בפייסבוק", סיפרה קורין וייס מהיישוב מיתר, אמו של עמית, בן 18, שאובחן כאוטיסט בתפקוד בינוני-גבוה. "זה נפל לי משמיים כי עמית בדיוק סיים תיכון ופה בדרום אין כלום. אני מכירה אנשים שעוברים למרכז בגלל זה, אבל אני לא יכולה לעבור למרכז הארץ. החיים שלנו הם כאן".

וייס הוסיפה כי "זאת תהיה הפעם הראשונה שהוא ילמד באופן מסודר עם בני גילו הסובלים מאותה לקות". עד כה קורין ובעלה איציק בחרו לשלב אותו במסגרת חינוך רגילה עם תכנית לימודים מיוחדת שהותאמה לו, מתוך אמונה כי אם יציבו לו רף גבוה וסביבה נורמטיבית הוא "יאמץ" התנהגות נורמטיבית, אך לא הכול היה ורוד. "הם ילדים נורא נאיביים, אז קל לעבוד עליהם. אין לו חברים, הוא לא הולך אליהם והם לא באים אליו כי יש לו בעיית תקשורת". לדבריה, "בקיץ האחרון, במהלך המלחמה, הבנו כמה הוא זקוק לחברה. החלטנו שהוא כבר ילד מספיק גדול כדי להתמודד עם החיים ורשמנו אותו לתכנית הלימודים הזאת כי חשוב לנו שילמד לדבר בעד עצמו ולהיות בקבוצת שייכות שלו. יש לזה יתרון אדיר שהם 'בקבוצה חברתית'".

לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com