מה עושה עירייה בישראל כשהיא מגלה שיש מחסור בכיתות לתלמידות בית הספר החרדי בעיר? הנה התשובות האפשריות: א. פונה מראש למשרד החינוך ומציקה לו עד שימצא פתרון. ב. דואגת לפתרון ארעי של קרוואנים או משהו דומה. ג. יוצאת לתקשורת ומעודדת את התושבים להפגין ולמחות נגד המחסור בתקציב. ד. פולשת בחשאי, יומיים אחרי פתיחת שנת הלימודים, לבית הספר לאמנויות בעיר, משתלטת על קומה, מקימה חיץ (כי בכל זאת, "קול באישה ערווה") ומתבצרת שם בניגוד לחוק.
כבר מזמן התרגלנו שהכול יכול לקרות בבית שמש מזיופים בבחירות ועד יריקות על נשים ברחוב ואוטובוסים שמושיבים אותן מאחור. אבל הפעם בפנינו מופע מסוג חדש. רק עיריית בית שמש יכולה גם להפר את החוק, גם להתנהג כבריון ממוסד, גם להשתמש בתלמידות כדי לנהל על גבן מלחמת תרבות, גם לצפצף על התלמידים החילוניים ולהקים להם חומה באמצע בית הספר, ליד כיתות האמנות שלהם, וגם להתקרבן אחר כך ולהופיע בתקשורת בתור הקוזאק הנגזל.
שלשום נפגשו בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים משרד החינוך של מדינת ישראל מחד ועיריית בית שמש מאידך. ממסד נגד ממסד. הרקע לסכסוך החריג הוא מהלך שבו אישרה העירייה לתלמידות בית הספר החרדי "משכנות דעת", להשתלט על הקומה הראשונה של בית הספר "תרבויות ושפות", כפתרון זמני לצפיפות הכיתות בבית הספר החרדי. במשרד החינוך, בבית הספר החילוני ובוועד ההורים לא אהבו את הצעד החד-צדדי, ומשרד החינוך הוציא צו פינוי. עד שהצו יכנס לתוקפו בעוד 30 יום דרש המשרד מבית המשפט, בגיבוי ההורים, לפנות חזרה את הכיתות ל"תרבויות ושפות" בצו ביניים שיפוטי.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
הדיון בבית המשפט נסב על החוקיות של המהלך, אבל מאחוריו מסתתרת מלחמת תרבות, המשכה הישיר של המערכה מהבחירות האחרונות (שבהן נבחר ראש העיר החרדי משה אבוטבול, נפסל בעקבות זיופי בחירות, ואז נבחר שוב בבחירות חוזרות). שני הצדדים גייסו מילים חריפות כדי לתאר את צדקת דרכם. עורך הדין ארתור בלאייר, המייצג את הורי בית הספר החילוני דיבר על "סכנה לשלום הציבור" בעקבות הניסיון החיבור הכפוי בין שתי האוכלוסיות, דבר שעלול "להביא מקרים נוספים של אלימות". עורך הדין מטעם העירייה, אורי קידר, טען כי משרד החינוך כשל בלספק חלופות לנערות החרדיות, הסביר שהעירייה "נאנקת תחת האחריות" לגורלן של נערות אלה, וקשר בין "הסיבה שהציבור בחר ראש עיר חרדי" - לבין רצונו של אותו ציבור "שמישהו יראה אותו". לא בטוח שאבוטבול, שמנסה מאז הבחירות לספר שהוא ראש עיר של "כולם" אהב את הנימוק האחרון, המסמן אותו בעל-כורחו כ"ראש העיר החרדי למען הציבור החרדי".
את הנעשה יש להשיב
גם לנוכח הטיעונים כבדי-המשקל, התקשה בית המשפט לברר את כל העובדות בדיון המקדמי הקצר: האם באמת עמדה לרשות התלמידות אופציה זמנית של קרוואנים לנערות בבית הספר הסובל מעודף אוכלוסין או לא; האם מנהלת בית הספר החילוני באמת הופתעה מצעדי הפלישה משום שהדיון בעירייה התקיים בלעדיה או שאולי היא מיתממת; האם יש לחילונים צורך בכיתות האמנות או שהן לוקסוס מיותר, וכן הלאה.
אלא שהפרטים הקטנים משנים פחות כשהשאלה הגדולה העומדת ביסוד המחלוקת היא קיומה של מדינת ישראל כמדינת חוק. על פי התקדים של עיריית בית שמש, הומלסים יכולים לפלוש לבית שלכם ולהשתמש בממ"ד "בגלל שהוא ממילא משמש כמחסן" ומכיוון ש"הממשלה לא מצאה להם פתרון". תלמידי ישיבה יכולים להתפלל אצלי בחצר כי משרד הדתות עצר להם את התקציבים לכוילל. ואם גגו של גן הילדים דולף ולפיכך אינו ראוי עבור הקטקטים שלנו אולי פשוט נשכן אותם בינתיים במסדרונות העירייה, או בלשכתו של ראש המועצה?
ואכן, בהחלטתו מכשיר בית המשפט את השרץ הזה, ובנימוקים לולייניים וטכנוקרטים. הוא אמנם מכיר בכך שהפלישה היא בלתי-חוקית ובלתי-ראויה (או בלשונו של השופט ארנון דראל: "החיפזון בנקיטת צעד חד-צדדי בערב שלפני פתיחת שנת הלימודים... מעורר קושי ואינו הולם התנהלות תקינה של רשות ציבורית"), אך למרות שהוא רואה בו "מחטף", מסרב השופט להוציא צו ביניים, מכיוון שלטענתו ממילא צו הסגירה של משרד החינוך לכיתות יכנס לתוקפו בעוד חודש, ולאחריו יש למדינה סיכוי טוב לזכות בעתירה הסופית.
במילים אחרות, הוא בוחר לא להתערב ולתת לזמן ולהליך המשפטי לעשות את שלהם. אולי הוא צודק מבחינה פרוצדורלית, אבל ציבורית המסר שלו ברור: במדינה שבה כל דאלים גבר, שבה חוק הוא בגדר המלצה בלבד, ושבה מערכת החינוך היא ילד-כאפות שסופג סנוקרת מכל בריוני הביטחון וההתנחלויות של הכיתה מותר לפלוש למבנים ולהתאזרח בכיתות של אחרים באופן בלתי-חוקי, רק בגלל שנדמה לנו שנותר שם מקום פנוי. אחר כך, כשישובו לבית המשפט, תטען העירייה שהתלמידות כבר התאקלמו, ולכן "את הנעשה אין להשיב".
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד