המצור סביב נתניהו

בשורת ראיונות שהעניק לערוצי הטלוויזיה בשישי האחרון, שידר שר הביטחון משה בוגי יעלון - שאת רוב חייו הבוגרים בילה הרחק מעין התקשורת ומביצות הפוליטיקה – נינוחות של קיבוצניק באספסת. הוא עקץ את החברים בקבינט, הדף בקלילות טענות על זיגזוג, תיאר בהתלהבות את עוצמת המכה שחטף החמאס, ובז לשרים אנונימיים שמעיזים לטנף על רמטכ"ל בזמן מלחמה.

צפייה בראיונות האלה גרמה לי בעיקר לחשוב על האיש שמעליו. ואכן, בשבת כבר הופיע נתניהו לסבב הראיונות שלו. גם הוא חייך, גם הוא ניסה לשדר ביטחון, גם הוא עשה מאמץ להסתחבק עם הכתבים. אבל אי אפשר היה שלא לחוש בהבדל. לא ראיונות העניק ראש הממשלה – אלא מופע של הודיני, אחרי שכבל את עצמו בשלשלאות עבות של מחויבויות, אמירות-עבר, הסכמים לא מוצלחים וציפיות בלתי-אפשריות – ועכשיו איבד את המפתח.

מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והמאמרים

אין זו ביקורת על מדיניותו (המאופקת יחסית) במבצע או על החתימה (המתבקשת כנראה) על הסכם הפסקת האש, ודאי שלא על ההתעלמות (המוצדקת לחלוטין) בזמן אמת משרי הקבינט רודפי המיקרופונים. נהפוך הוא. זאת הטרגדיה היוונית של נתניהו אחרי כמעט עשור של שלטון, בשני סבבים: הוא שוחה אנה ואנה בתוך אקווריום אטום מלא במים מחפש לשווא חמצן לבטא בעזרתו את צדקת דרכו. ודווקא עכשיו, שלכאורה הגיעה לשעה היפה של שלטונו הארוך והחמקמק - סוף סוף הפסיקה התקשורת ללעוג לו, סוף סוף המרכז ואפילו השמאל מכבדים אותו, סוף סוף הוא קולה של השפיות, תמהיל אטרקטיבי מבעבר של ביטחון ומתינות - הוא לא מוצא אויר. ככה זה כשאתה כל כך הרבה שנים בפוליטיקה, מבטיח לכולם הכול וסותר את עצמך על ימין ועל שמאל.

נדמה שסלוגן הבחירות הבא של ראש הממשלה צריך להיות "נתניהו – האיש שלא יכול". אם היה כובש את עזה - היה מוגדר כרוצח תינוקות ומשמרות מחאה היו סופרות את החיילים המתים מול ביתו; החליט לעצור את המבצע? מזכירים לו שהבטיח תמיד "להיות חזק מול החמאס"; אם הוא מפגין אומץ ונחישות מול ליברמן ובנט – הוא מסתכן באובדן הקואליציה; נותן להם כבוד ומקשיב להם בקבינט? מיד חוטף הדלפות בתקשורת.

כך גם בזירה העולמית. כשוועדת גולדסטון 2 רוצה לטגן את ישבנו באופן בינלאומי – במקום אמפתיה מנפנפים לו במחאות המילואימניקים במלחמת לבנון השנייה שאירגן; כשהוא מוחה על צעדיו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי – מזכירים לו את יחסיו העכורים עם אובמה; וכשהוא יוצא נגד אובמה – מזכירים לו את התנהלותו המביכה מול קרי.

כבר אין זה משנה אם התנהלותו עניינית או אינטרסנטית, תמה או נכלולית. כי באשר יפנה ימתינו לנתניהו תוצאות מעשיו ואמירותיו מעבר לפינה: איומי הסרק שלו על איראן (כשהוא מבטיח לבוא חשבון עם אויבינו), הבטחותיו ל"שתי מדינות לשני עמים" (כשהוא מבטל את אבו-מאזן) והביטול של אבו-מאזן (כשהוא דורש מהרשות הפלסטינית לאחוז בהגה ברצועה). כשרעייתו מאשימה את ההתנתקות – נזכרים כיצד הצביע בעדה, כשהוא מדבר על מעצרים – נזכרים באלפי המחבלים ששחרר בעסקת שליט, וכן הלאה וכן הלאה: ראש הממשלה נמצא במצור מתמיד, שבוי בתוך גדרות שבנה במו ידיו, ועכשיו מאיימים לסגור עליו.

לו רק יכול היה לבצע אתחול מחודש של המערכת, איפוס של הכוונות. לבוא לציבור ולהגיד: "מה שראיתם ממני עד היום זה אייפון 4, סוג של פיילוט כושל, הצגות הרצה, ניסוי תועה של שיגור טילים במדבר, זמן פציעות. עכשיו אני מוכן לצאת לדרך!". אלא שעם שיער כסוף, ותדמית שהתקבעה – יכול להיות שזה נגמר.

לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד