למחרת ההלוויה - ההורים משחזרים את הרגע הנורא: גילה ודורון טרגרמן, הוריו של דניאל בן הארבע וחצי שנהרג מרסיס פצמ"ר שהתפוצץ בקיבוץ בשער הנגב ביום שישי, סיפרו אחר הצהריים (שני) לכלי התקשורת על האסון שפקד אותם. "הפצמ"ר הקטלני הגיע אחרי מספר נפילות בסביבה", שחזר האב דורון. "הייתה אזעקה בזמן שהיינו בבית, הילדים שיחקו בסלון. גילה לוקחת את אורי (אחיו בן הארבעה חודשים של דניאל) משמאלי, מימין יובל (האחות בן השלוש וחצי) בתוך האוהל בחצר".
מלחמה בדרום - עוד כותרות:
גורם פלסטיני: הסכמנו להפסקת אש, ממתינים לישראל
לבני במשדר וואלה! חדשות: "נעשה עוול לרמטכ"ל"
לייב בלוג | עדכונים שוטפים, דקה אחר דקה
"זה קורה כל כך מהר, בשלוש שניות", תיאר האב את הרגעים הדרמטיים. "אתה מבין שזה לא ליד הגדר, זה לא סמוך לשום שטח פתוח. אם זה לא נחת עליי זה ממש פה מעבר לקירות. בשניות האלה דניאל יוצא החוצה. אני קולט איך חולף מולי רסיס. אני קולט שהדבר הזה גם נכנס הביתה. הסתובבתי אחורה ליובל בתוך האוהל. גילה עם אורי על הידיים, הנחתי אותם בממ"ד". על הימים שחלפו מאז סיפר האב: "אנחנו עוברים שלב שלב עוברים, מהמורה-מהמורה".
האם גילה סיפרה כי הרגע האחרון שבו ראתה את בנה הייתה כששמעו את האזעקה. "הסתכלתי עליו כשהיה ה'צבע האדום'. הוא יצא מהאוהל ואמרתי לו, 'דניאל, לממ"ד'. המבט הקפוא שהיה לו בעיניים... הוא הסתכל לכיוון האוהל, אולי על יובל. בדרך כלל כשהיה 'צבע אדום' הוא היה רץ ראשון לממ"ד. והפעם הוא כאילו קפא, הוא לא הגיע. הייתה תחושה רעה. גם כש'הצבע האדום' התחיל הייתה תחושה ממש רעה".
"אנחנו מנסים לעכל את הכאב והאובדן הזה. זה פשוט לא נתפס, באמת לא נתפס שזה קרה", אמרה האם גילה. "אני מוצאת את עצמי מקשיבה לדורון כדי לקלוט מה קורה". היא הוסיפה וסיפרה: "הגיעו לכאן המון אנשים שלא מכירים אותנו, שהרגישו צורך להזדהות איתנו ולנחם. הם אמרו שהם מרגישים שדניאל הוא הילד של כולם כי הם ראו את התמונות שלו, ואלה בדיוק אותן תמונות שלהם: של ילד רוכב על אופניים, או משחק בלגו או עם חולצת הכדורגל. באותה מידה זה יכול היה להיות הילד שלהם".
דורון האב סיפר על תגובתה של האחות יובל. "באותו ערב היא שאלה שאלות", שחזר. "התייעצנו עם צוות מהמועצה, היינו צריכים לתת תשובה ברורה וחד-משמעית, להגיד לה במילים ברורות, וזה מה שעשינו באותו ערב. הילדה כל כך חכמה שהיא רצתה ללטף את דניאל. אחרי שאמרתי לה שהוא קיבל מכה נורא חזקה, היא רצתה לגעת בו בעדינות. מאז, אני לא אגיד שהיא מתנהגת רגיל... היא משחקת ועושה הכול, אבל דניאל לא לידה".
האב השכול תיאר את המציאות תחת סכנת חיים מתמדת. "למדתי במכללת ספיר שלוש שנים, תחת התקפות יום-יומיות", סיפר. "עוברות עוד שנים וממשיך ליפול פה ואתה נשאר חסין בינתיים. אחרי כמה שנים זה נופל פה בבית". טרגרמן אמר כי דווקא בבית חש המשפחה ביטחון: "אם בחוץ היה מפחיד, בבית תמיד הרגשתי בטוח".
בני הזוג ביקשו להודות להמוני המנחמים, שאת רבים מהם הם כלל לא מכירים. "אנחנו רוצים להגיד תודה לכל מי שהגיע אלינו", אמרו. "קיבלנו מיילים וסמסים מכל העולם. אנחנו באמת מקווים שיהיה שלום ושהוא יהיה ההרוג האחרון".