שר חוץ של איזו מדינה?

שר החוץ אביגדור ליברמן התראיין ביום שישי האחרון לאודי סגל בחדשות ערוץ 2, וכמו פובליציסט מובטל שפתחו לו סוף סוף מיקרופון, ירה בזה אחר זה שפע של כותרות פומפוזיות ונבובות: את החמאס צריך להכריע, מבצע "צוק איתן" יסתיים רק כשהחמאס ירים דגל לבן, אבו-מאזן איבד לגיטימציה, הרשות הפלסטינית צריכה ללכת לבחירות. על הממשלה, שהוא מספר 3 בה, ומייצג את מדיניותה כלפי העולם, אמר: "אני לא יודע מה הקו של הממשלה", "הממשלה לא גיבשה קו ברור במבצע", "צריך ללכת לפתרון מדיני אזורי כולל", "יש חילוקי דעות ביני לבין ראש הממשלה", ולקינוח הוסיף: "אינני מתכוון להתפטר מהממשלה ומהקבינט".

איך נכריע את החמאס? איך נכריח את הרשות ללכת לבחירות? האם צריך לכבוש את הרצועה? את זה ליברמן לא מוכן לגלות לנו. הוא הרי לא איש ביצוע כאן – רק המתריע בשער, כמו מפגין בודד מול משרד ראש הממשלה שזועק יומם ולילה ודורש שראש הממשלה ייצא ויקשיב לו.

מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

הרבה דובר במבצע הזה על "אחדות", "קונצנזוס", "כושר עמידה". הציבור התבקש לגלות אורך רוח, סבלנות, לויאליות. מילואימניקים מצפון ועד דרום הפקידו את משפחותיהם ופרנסתם למשך חודש וחצי (ועדיין מפקידים), במהלך חופשת הקיץ, כדי לתת חבל לממשלת ישראל לנהל מערכה מורכבת. וזה עוד לפני שמדברים כמובן על החיילים והאזרחים ההרוגים והפצועים ששילמו בחייהם. מי שפקפק או תהה לגבי יעדיו של המבצע, וסירב להתייצב אוטומטית "בצד הנכון" – חטף זעם, קללות ולפעמים גם הסתה.

"אין יותר הפסקות אש": כך איבד שר החוץ את אמינותו בעולם

האיפוק הזה לא פסח אפילו על האופוזיציה. מדהים לראות שיצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' ואפילו זהבה גלאון הנמצאת בקצה השני של המפה הפוליטית (שלא לדבר על אריה דרעי), נותנים משענת חזקה יותר לראש הממשלה מאשר שר החוץ שלו. מדהים שאת אף אחד זה לא מדהים.

הילרי קלינטון היא יריבה מרה של ברק אובמה. מערכת הבחירות שניהלה מולו בשנת 2008 היתה אכזרית ורווית השמצות, וכללה רמזים עבים של גזענות (מצדו) וטענות מרומזות על סקסיזם (מצדה). אבל אחרי הבחירות, כשאובמה הזמין אותה לשרת את ממשלו כשרת חוץ, היא שירתה. ארבע שנים היא שירתה. בכל נאום הזכירה את "הממשל", בכל ראיון דיברה על שיחותיה עם "הנשיא". האישה הכי דעתנית בחצי הכדור המערבי הפכה חיילת נאמנה בצבא המדיני של ארה"ב. אחרי שפשטה את המדים התברר שעם הרבה דברים לא הסכימה, ושחררה מחדש את חרצובות לשונה. אבל רק אחרי.

שר החוץ של ממשלת ישראל לעולם לא ידבר על "הממשל" אותו הוא משרת. בראיון שהעניק, ראש הממשלה שלו אינו קיים. לכל היותר נתניהו הוא עוד פובליציסט (נחות, פשרן, חלש – לשיטתו של ליברמן) שחולקים עמו כיסאות שווים בשולחן הממשלה. אין צורך לשרת את המדיניות של הממשלה, ואין צורך להסביר אותה – כי בעולם של ליברמן אין ממשלה, יש קבוצה של אינטרסנטים שמתחרים על המיקרופון של אודי סגל. לכן לא ממשלת ישראל מנהלת מלחמה, ולא מדינת ישראל מנהלת מלחמה. ראש הממשלה מנהל אותה לבדו – ושר החוץ שלו חייב לפקפק במדיניותו באופן פומבי, אחרת מישהו עוד יחשוב, חלילה, שהוא "משרת" אותו.

לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות

ליברמן מנמק את התנהלותו השערורייתית בכך שיש בינו לבין ראש הממשלה "חילוקי דעות", ואת חוסר הלויאליות שלו בכך שבישראל אין משטר נשיאותי, אלא קואליציוני. זה נכון, אבל עדיין לא מסביר את הבוז המוחלט שהפגין כלפי העומד בראש ממשלת ישראל, הקו שהוא מייצג, מדיניותו ומנהיגותו. מבחינתו, 45 הימים הראשונים של המבצע היו בזבוז זמן טוטאלי, והוא לא יכול לשתוק עוד. כמו עד בוועדת חקירה ממלכתית, ליברמן מבהיר שידו לא הייתה במעל, ושבמעגל ההחלטות הוא אאוטסיידר מוחלט, ולכן אינו אחראי לתוצאות.

צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. מהאופוזיציה מבקשים "אחריות". מהציבור מבקשים "איפוק". מהדרום מבקשים "סבלנות", ומהעם כולו "תמיכה ואחדות". אפילו מהשמאל הקיצוני מבקשים להפסיק להפגין. רק לשר החוץ מותר. רק לשר החוץ יש רישיון להתנגד כילד סורר שזועק המלך הוא עירום. רק לשר החוץ מותר להשתין בקשת על הסיכוי להגיע לסיכום כלשהו עם הרשות הפלסטינית. רק לשר החוץ מותר לרמוז שכל הפעילות הצבאית שנעשתה עד עכשיו הייתה לשווא. רק לשר החוץ מותר לאיין את ממשלת ישראל לכדי ארגון חסר חשיבות – כמובן, בגלל שאינה מצייתת להצעות של שר החוץ שלה.

רק לשר החוץ מותר לנהל מערכה פוליטית חסרת בושה, לחזק את מעמדו האישי, ולמכור לציבור לוקשים חסרי ביסוס. ועוד בזמן מלחמה.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד