עכשיו, גם לאנשי הבריכות והקניונים של עזה יש ממה לפחד

בדיוק לפני ארבע שנים, ב-20 ביולי 2010, נרשמה היסטוריה קטנה ברצועת עזה: הקניון הראשון ברצועה נפתח בשכונת היוקרה רימאל. רבבות מתושבי הרצועה שהגיעו לחזות בפלא החדש הפכו אותו במהרה לאטרקציה מרכזית ולמוקד עלייה לרגל. מאז כבר הוקמו עוד כמה קניונים קטנים ברחבי הרצועה, אך הגדולים ביותר, הטובים ביותר והפופולריים ביותר הם אלו שנפתחו באותה שכונה יוקרתית בעזה. הקניון הגדול והמפורסם ביותר בשכונה הוא "קניון אנדלוסיה" המוכר בגדים, מוצרי קוסמטיקה, ציוד משרדי, צעצועים, נעליים ומכשירי חשמל. לא רחוק ממנו ממוקמים גם "קניון מטרו" ו"קניון עזה". רבים מתושבי רצועת עזה שמגיעים לביקור באחד הקניונים הללו מתפעלים מגודלם, נהנים לעלות ולרדת במדרגות הנעות, מופתעים מהמחירים ההוגנים, בודקים את הסחורה בחנויות - אך ממעטים לקנות. כאלו הם העזתים: תרבות השופינג בקניון עדיין לא זורמת אצלם בדם.

לצד הרוב המכריע של העזתים, שעדיין מעדיפים לעשות את הקניות שלהם בסמטאות השוק העירוני, יש כמה רבבות מתושבי עזה שדווקא מכירים היטב את תרבות השופינג ואת החיים הטובים. עשירי עזה, שמתגוררים רובם ככולם בשכונת רימאל היוקרתית, מכירים גם צד נורמלי ונוח של החיים: הם הולכים למסעדות, לבתי קפה, יוצאים לבילויים, טסים לחו"ל ומנהלים חיים שגורמים לתושבי עזה הרעבים ללחם לקנא. רבים מאותם אנשים המשתייכים לשכבה האמידה מתגוררים בווילות פאר ענקיות בנות שלוש קומות המשתרעות על שטח של דונם או דונם וחצי עם גינה פרטית גדולה, ולעיתים רחוקות גם עם בריכה. אותן וילות מנקרות עיניים בנויות לרוב מאבן המזכירה אבן ירושלמית וחלונותיהן עצומים ועשויים זכוכית. והמחיר? השטח יעלה כמיליון דולר והבנייה עוד כחצי מיליון דולר נוספים. השכונה, אגב, נמצאת בצד המערבי של העיר עזה, ממש בסמוך לחוף הים, עם נוף קסום הנשקף מחלונות הבתים.

מלחמה בדרום - סיקור מיוחד
באן קי מון: לחקור במהרה הפגזת מתקני או”ם בעזה
טיבי לאובמה: ילדי עזה לא ראויים לחיים ולחירות?
הניה: ”הניצחון הצבאי שלנו יוביל להסרת המצור”

שכונת רימאל היא לא מהשכונות הוותיקות בעזה. למעשה, עד שנות ה-40 של המאה הקודמת היא כלל לא הייתה קיימת. במקום שבו היא נמצאת כיום היו במשך שנים רק חולות, ומכאן גם נלקח שמה: פירוש המילה הערבית "רימאל" הוא "חולות". בסוף שנות ה-40 התחילו להיבנות שם בתים בסגנון אירופי ורוב המשתכנים שם היו פקידי המנדט הבריטי. תנופת הבנייה המרכזית של השכונה קרתה בשנות ה-70, כשמשפחות ותיקות מהרצועה, כמו משפחת אבו שעבאן ומשפחת אבו רמדאן, החלו לפתח את המקום ולבנות שם בתים - ובמהרה הפכו אותה לשכונה האמידה של עזה. נהוג לחלק את השכונה לרימאל הצפונית ולרימאל הדרומית, כאשר דווקא זו הדרומית נחשבת לעשירה יותר. מה שמפריד בין הצד הצפוני לדרומי הוא הרחוב המרכזי שעובר בעיר עזה, רחוב עומאר אל-מוח'תאר. מלבד רחוב זה, שחוצה את השכונה לרוחבה, חוצים אותה גם רחוב אל-ואחדה ורחוב תלאתין.

בשכונה, הנחשבת לאחת הגדולות בעיר עזה, מתגוררים כ-150 אלף בני אדם, ומלבד בתי מגורים שוכנים בה גם מבני ציבור ובתי עסקים רבים. בין השאר ממוקמים שם משרדי הבנק האיסלאמי והבנק הערבי, בית החולים "שיפא", אוניברסיטאות, מפעלים, קניונים, נציגויות של ממשלות זרות, בתי מלון, מבני ממשל, גורדי שחקים ומרכזי ספורט. מדרום לבית החולים "שיפא" נמצאת אחת הפנינות של השכונה: "כיכר החייל האלמוני" הקרויה על שם החייל הערבי האלמוני שנהרג במלחמת 1948. ברבות השנים הפכה הכיכר לגן ירוק ונחמד שרבים מתושבי השכונה אוהבים לטייל בו. במהלך מבצע "צוק איתן" הגיעו לגן רבים מתושבי השכונות המזרחיות של העיר עזה שנמלטו מבתיהם, ומצאו בו מקום מפלט. בשל הקרבה לים אוהבים תושבי השכונה לבלות בחוף לאורך כל ימי הקיץ. באחרונה הוקמו לא רחוק מהחוף שני מלונות חדשים ושורה של מסעדות חדשות – מסעדת דגים, מסעדה סינית ומסעדה טורקית - שהצליחו לא מעט עד שפרצה המלחמה. ארוחה במסעדת יוקרה כדוגמת מסעדת "מזאג'" תעלה לסועד לא פחות מ-150 שקלים. עבור 70% מתושבי רצועת עזה, הנסמכים על ארגוני סיוע של האו"ם, הסכום הזה מהווה לעיתים שליש או רבע ממשכורת חודשית ממוצעת.

האנשים המתגוררים בשכונת היוקרה הם אנשי המעמד העליון של רצועת עזה: אנשי עסקים, רופאים, אנשי אקדמיה, עורכי דין, קבלנים ובעלי מקצועות חופשיים. וילות הפאר שם אכן יקרות מאד, אך ניתן למצוא שם גם דירות לשכירות במחירים די הוגנים. שאדי, תושב השכונה, שוכר דירה קטנה עם אשתו וילדיו ומשלם 300 דולר לחודש. לסכום זה הוא מוסיף מדי חודש כ-200 שקל עבור חשבון חשמל ו-100 שקל עבור שירותי ניהול ואחזקת הבניין. בניגוד ליתר תושבי עזה הנאנקים תחת עוני ומצור ולא מורשים לצאת מהרצועה, לרוב תושבי שכונת רימאל היוקרתית יש אישורים לעבור לגדה המערבית, לירדן או למצרים. משם הם נוהגים לטוס כמה פעמים בשנה לחו"ל – בין אם לצרכי עבודה ובין אם לחופשות. "חלק מהם קיבלו את האישורים בגלל העסקים שלהם. הם עושים עסקים עם ישראל, עם אירופה, הם מייבאים ומייצאים", מסביר לוואלה! חדשות סאמר (שם בדוי), תושב השכונה. "עם זאת, ברור שבגלל מעמדם הגבוה, חלק מהם נמצא בקשרים טובים גם עם חמאס השולט ברצועה וגם עם ישראל. אחרת הם לא היו מצליחים לצאת מעזה. אגב, במהלך המלחמה האחרונה לא מעט מהם ברחו לחו"ל - ותושבי הרצועה כעסו עליהם מאד".

בשנים האחרונות נערך מעת לעת סקר בשטחי עזה המעלה כי יותר ממחצית מתושבי רצועת עזה היו מעוניינים להגר לחו"ל. לאור הנתון הזה, לא ברור כיצד בוחרים אותם אנשי עסקים אמידים המתגוררים ברצועה לחזור פעם אחר פעם לבית בשכונת רימאל במקום לנצל את אישור המעבר שלהם ולעזוב לחו"ל או לגדה המערבית. "אני בספק אם מישהו מאיתנו באמת רוצה לעזוב את עזה", אומר לוואלה! חדשות שרחביל זעים, עורך דין בכיר ומפורסם מעזה ותושב שכונת רימאל. "אין שום סיבה שאעזוב את אדמות המולדת שלי, אעבור למדינה חדשה, אתחיל הכול מהתחלה ואיחשב שם כמהגר או כאזרח סוג ב'. אני חושב שאני מדבר בשם כל תושבי עזה". סאמר מסכים: "למה שיעזבו? החיים שלהם בעזה, העסקים שלהם בעזה. אגב, חלק מהם אכן עזבו לאירופה, עשו שם עסקים, ואפילו הצליחו לא רע, אבל כל מי שעשה את זה סיפר לי שהגעגועים הכריעו אותו והוא שב לעזה. משהו משך אותם בכל פעם מחדש לרצועה. אגב, גם אני אישית יכול לעזוב את עזה, אשתי רוצה מאד, אבל אני לא רוצה. למרות שחוויתי כאן את הרגעים הכי קשים בחיים שלי, עזה נמצאת עמוק בלב שלי. אני לא יכול לעזוב".

אך עם כל הכבוד לאותם עשירים, שבוחרים להישאר בעזה, נדמה שלו הדבר היה תלוי ביתר תושבי הרצועה העניים והמיואשים – הם היו נוטשים מזמן. העשירים חיים חיי נוחות בשכונת רימאל, ממשיכים לעשות כסף וטסים לחו"ל מתי שהם רוצים. לעומתם, העניים רק הופכים עניים יותר ומתוסכלים יותר. ועל כן, אי אפשר לשפוט אותם מתוך מדשאות הווילות בשכונת רימאל. "יש פערים שרק הולכים ומעמיקים בין עשירים לעניים", מודה עדנאן, תושב עזה. "יש הרבה כעס וקנאה כלפי העשירים, אבל הדבר הכי יפה בעזה הוא שגם מי שמרוויח 800 שקל בחודש יכול לחיות בכבוד וגם מי שמרוויח 10,000 שקל בחודש. בכל מקרה, העשירים כבר מבינים את הפער ההולך וגדל ואת הכעס כלפיהם שרק ילך ויגבר. רבים מהם באו בעת המלחמה לבתי ספר ולבתי חולים עם ציוד, שמיכות, אוכל ועזרו ככל שיכלו".

"אני מעריך שבתקופה הקרובה הזעם ילך ויגבר, ונראה את רבבות הפליטים שגילו שבתיהם נחרבו במלחמה מתדפקים על הדלתות של העשירים ומבקשים מהם עזרה", מעריך סאמר. "יש עכשיו כמעט חצי מיליון איש ברחובות, לאנשים אין יותר בית, אין כסף, אין כלום. לא תהיה להם ברירה אלא לבוא לעשירים ולדרוש שיעזרו להם. ממי הם יבקשו עזרה עכשיו? מי ייתן להם כסף? אולי העשירים ידאגו להם וינסו לפתור את המצב. אני חושב שלא תהיה ברירה ושבסופו של דבר העשירים ישלמו את מחיר העושר המופלג שלהם. הנה, רק השבוע ראיתי אישה מאחת המשפחות הוותיקות והעשירות ביותר בעזה שהלכה לבית החולים שיפא וחילקה שם ציוד ומזון בסך 50 אלף שקל. והכול מכיסה הפרטי".

עו"ד זעים, איש אמיד בפני עצמו, נאנח בהסכמה. הוא יודע היטב שלמרות ששכונת רימאל הופגזה לא אחת במהלך המלחמה, בעיקר על ידי ספינות חיל הים, אין מה להשוות בין ההרס שנגרם לשכונתו לבין ההרס שנגרם לשכונות אחרות. הוא גם מודה שבשכונת רימאל נפגעו בעיקר עסקים ופחות בניינים אזרחיים ומניין ההרוגים והפצועים היה נמוך בצורה דרמטית מאשר יתר האזורים ברצועה. על כן, הוא וחבריו חוששים מהעתיד לבוא: "אנו צופים הרבה בעיות פנימיות בין עשירים לעניים, אך לא רק ביניהם. לדעתי יהיו עכשיו בעיות בין אלו שאיבדו בני משפחה ואלו שלא. בין אלו ששכונותיהם לא נפגעו לבין אלו שלא. בין אלו שיצאו ללא פגע, לבין אלו שלא. אנו מנסים כבר עכשיו להקדים תרופה למכה ופועלים כדי לעזור לאותם עניים מוכי גורל. אנו, האנשים שיש להם, מבינים שברגע שהעניים יראו את העשירים – נהיה חייבים לעזור להם. התחלנו לעזור במהלך המלחמה, ונמשיך לעזור. נגייס כספים עבורם באמצעות קרנות מקומיות ובינלאומיות, ואני מקווה שהפעם המדינות לא רק יבטיחו לתת כספים, אלא גם יתנו בפועל. יותר מאי פעם, אנו מבינים שאנו לא יכולים לעמוד מנגד".