ההודעה של דובר חמאס בצהריים (ראשון) על הסכמה להפסקת אש הומניטרית של 24 שעות מהווה אינדיקציה ראשונה לתחילתה של שבירה בשורות הארגון. אמנם לא כניעה ולא הנפת דגל לבן מצד חמאס, אבל בהחלט אותות של מצוקה משמעותית.
בניגוד למה שניסה לטעון הצד הישראלי במשך 19 ימים, חמאס לא הראה עד כה סימנים של היחלשות ממשית. הארגון המשיך לירות רקטות לעבר ישראל ולרגע לא הרפה מניסיונותיו להוציא פיגועים בתוך שטח ישראל. אלא שמשהו השתנה בימים האחרונים. הצמרת המדינית של חמאס כבר נשמעת אחרת: לא נחרצת מדי, לא מתלהמת מדי. ביום רביעי עוד דיבר ראש הלשכה המדינית של הארגון, חאלד משעל, על נכונותו "למות, ולו רק שהמצור לא יימשך", אך למחרת כבר דיבר אחרת על הערבויות האמריקניות. היום הגיע השבר הזה לשיא מסוים.
מבצע "צוק איתן" - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות:
ישראל סירבה להפסקת האש: מטח לעבר יישובי הדרום
קצין מתאר: כך ניצלנו בקרב הקשה ביותר במבצע בעזה
איום המנהרות: 60% מהציבור הופתעו מיכולותיו של חמאס
רק בשעות הבוקר עוד אמר דובר הארגון סמי אבו זוהרי כי חמאס לא יסכים להפסקת אש הומניטרית ללא נסיגה מוחלטת של "כוחות האויב" מהרצועה, עצירת כל הפעולות הצבאיות ושובם של התושבים לבתיהם. והנה, חולפות כמה שעות ואותו אבו זוהרי מכריז כי "על פי בקשת האו"ם וצורכי העם הפלסטיני ולנוכח אווירת החג (עיד אל-פיטר), החליט חמאס להסכים להפסקת אש הומניטרית של 24 שעות".
אם מישהו מנסה להבין מה קרה באותן שעות קריטיות ששינו את עמדת הארגון, הרי מדובר כנראה בלחץ מצד דעת הקהל העזתית. הציבור ברצועה עייף, מותש ונאלץ להתמודד עם חוויה הדומה לרעידת אדמה: אלפי בתים שנהרסו לחלוטין, עוד אלפים רבים אחרים שניזוקו חלקית, יותר מ-1,050 הרוגים ו-6,000 פצועים על פי דיווחי משרד הבריאות של חמאס. וכל זה ערב עיד אל-פיטר. האווירה קשה, ודווקא כשישראל באה ומציעה הפסקת אש הומניטרית, חמאס מסרב לכך. ניתן לשער שיותר מדי מתושבי עזה לא אהבו את התגובה השלילית הזו של הארגון, כשהמצב ברצועה על סף אסון.
בלי הישג מפואר, בלי תמונת ניצחון
הסדקים הללו בעמידת חמאס אינם מקריים ואינם מפתיעים. זהו תהליך שנמשך כמה ימים, פחות או יותר מאז התקיפה המסיבית של צה"ל על שכונת שג'אעיה. במובנים רבים, ההפגזה הקשה על בתי השכונה הביאה לשיא את התמיכה בחמאס, אך מהפסגה הזו ניתן היה כבר רק לרדת. הארגון, בניגוד להבטחותיו, לא הצליח להגיע להישגים צבאיים יוצאי דופן.
אחד הכישלונות הדרמטיים מבחינתו הייתה פרשת החייל אורון שאול. הזרוע הצבאית של הארגון הודיעה לפני שבוע שיש בידה חייל שבוי, הציגה את תמונתו ואת מספרו האישי, ונתנה את האות לפסטיבלים בעזה ובגדה המערבית. מאות אנשים יצאו לרחובות כדי לחגוג את "ההישג המפואר". והנה, חולפים כמה ימים, ישראל מודיעה שהחייל נהרג וחמאס נותר ללא "תמונת ניצחון". סיפור החייל "השבוי" וריבוי ההודעות השקריות שיצאו בימים האחרונים מטעם אנשי עז א-דין אל-קסאם מהווים כנראה עוד סימן לצורך הדרמטי, אולי אפילו לנואשות של חמאס להישגים שאינם מגיעים.
אבל כל אלה זניחים כאמור לעומת המתחולל בימים האחרונים ברצועה בכל הקשור לנזק הסביבתי ולציבור בעזה: ההרס הוא עצום. התסכול של הציבור אפילו יותר. והתושבים הללו רוצים שחמאס יעצור. נכון שרבים רוצים עדיין להמשיך כדי לראות את הסרתו של המצור בצורה כזו או אחרת, אך רובם מבינים שהשינוי בשטח לא יהיה דרמטי: אולי הקלות מסוימות במעברים לישראל ואולי אפילו פתיחה של מעבר רפיח, אך עזה לא תקבל נמל ימי וגם לא שדה תעופה. וספק אם יהיה מישהו, בחמאס או בכל מקום אחר, שיוכל לעזור לתושבים להשיב את בתיהם ההרוסים.
