את אשרף אני מכיר 14 שנים. מאז שהתחלתי את עבודתי ככתב לענייני פלסטינים/ערבים בשנת 2000, הוא ליווה אותי במסעותיי בעזה, עד שבתחילת 2007 נאסר על עיתונאים ישראלים להיכנס לרצועה מחשש לחייהם. ובכל זאת, במשך שבע שנים הספקנו לצבור לא מעט חוויות משותפות בעזה.
בכמה מקרים היה מדובר בסכנת חיים, שאשרף ידע לחלץ אותי מהם, אך היו גם כמובן חוויות מצחיקות, ביקורים בבית המשפחה בבית חאנון, ארוחות איפטאר ועוד. במהלך הימים האחרונים עמדנו בקשר רציף והוא סיפר לי שמשפחתו עזבה את העיירה הסמוכה לגבול עם ישראל מחשש לפגיעה ועברה להתגורר בשכונה אחרת, בעומק הרצועה. כך עשו עשרות אלפים נוספים מהעיירה. היום, כמה שעות בתוך ההפוגה ההומניטרית קיוויתי שהוא לא יתקשר אליי. משום מה ידעתי שאם הוא יתקשר בשעות הללו משמעות הדבר שמשהו קרה לבית. והשיחה הגיעה.
"הלך הבית", הוא אמר. "הלך הבית שלי ושל אחותי שהיה ליד. הרסו אותו לגמרי. לגמרי". שמעתי את הדמעות בקולו ולא ידעתי מה לומר. איך מנחמים אותו. "לאן אני חוזר? אין לי מושג מה לעשות עכשיו. אנחנו פה בבית של חבר ואין לי לאן לחזור. כל מה שהיה בבית הלך לגמרי. הרהיטים, חדר השינה. המזכרות, המשחקים של הילדים. אתה מבין? אין, הכל בהריסות. אין לי מה לעשות כרגע. אני ברחוב".
"צוק איתן": עוד כותרות
ירי לעבר השפלה; חמאס: "אין הפסקת אש"
"אני שייך לכאן": העולים שבחרו לבוא דווקא עכשיו
אלפים הפגינו נגד המשך המבצע הקרקעי בעזה
"לפני עשרה ימים הודיעו לנו הצבא הישראלי הולך לצאת לעזה. שמעתי את ההודעה, לקחתי את אשתי ואת תשעת הילדים ועברתי לבית הספר של אונר"א. כל המשפחה, 60 נפשות בסך הכל. ההורים שלי, אני, אחותי, אחיי, הילדים שלהם עם הנכדים והילדים שלי והנכדים. בבית הספר של אונר"א ישבנו שלושה ימים אבל לסוכנות לא היה שום דבר לתת לנו. אז עברתי דרומה. במשך עשרה ימים הייתי הרחק מהבית. אתמול בלילה שמענו שהצבא פגע קשות באזור חמולת אל-מצרי בהפגזה. היום אמרו לנו שיש תהדיא. אז יצאתי לשם וגיליתי שהכל הרוס. כלום לא נותר. כל שלוש הקומות הלכו. זה נראה שהבית נפגע בהפצצה ואחר כך בא דחפור והשלים את העבודה. כל הדברים שלנו היו שם. למה הרסו לי הבית? במלחמה הראשונה (עופרת יצוקה) ובשנייה (עמוד ענן) יצאנו מהבית אבל אף אחד לא בא לירות מבין הבתים שלנו כי ידעו שלא להתעסק אתנו. אם הפעם מישהו ניסה לעשות זאת, למה מענישים אותי? אני מאשים את ישראל, לא אף אחד אחר.
אין לי יכולת לשכור עכשיו בית. אין לי אפשרות לקנות גם או לבנות. אין לנו כסף לאוכל. אנחנו אנשי שלום, מעולם לא הייתה לנו בעיה. אני עובד עם עיתונאים זרים וישראלים הרבה שנים. אתה היית בבית שלי, אתה מכיר אותנו. למה הרסו לי את הבית?".
הדאחיה
ואכן התמונות שהגיעו היום משג'אעיה, בית חאנון, חזאע ושלל מקומות אחרים, מספרות את מה שהיה ידוע מראש: האזרחים הפלסטינים משלמים את המחיר היקר ביותר בעקבות ההרפתקה, שאליה בחר חמאס להיכנס. שכונות שלמות נהרסו, עשרות גופות התגלו בין ההריסות ועשרות אלפים נותרו ללא בית, ללא מחסה. מראה של רעידת אדמה. התושבים המומים מהזוועה שנתגלתה לעיניהם, וכך גם העיתונאים שהגיעו למקום, מנסים לעכל, להבין, מה יעשו עכשיו. אם ביקשה ישראל לייצר את "אפקט הדאחיה", הרי שהצליחה בכך, אולי מעבר למצופה, אולי פי כמה ממה שהיה צריך.
הבעיה שמושג ההרתעה הוא נזיל, ערטילאי. בשלב מסוים אם אתה מכה את היריב באופן קשה מדיי הוא כבר עלול להפוך אדיש לכאב ורק לטפח שנאה גדולה יותר ומוטיבציה לנקמה. יתכן שישראל חצתה כאן את הקו. קרוב ל-1,100 הרוגים, כ-5,700 פצועים, רובם אזרחים, לטענת משרד הבריאות של חמאס. זה אסון, לא פחות מזה. התודעה העזתית נצרבה, כך נראה. האוכלוסייה (שחלק גדול ממנה - צריך לומר - תומך בחמאס) מקללת את היום שבו החלה ההסלמה הזו. יתכן שההרס העצום יגרום לחמאס לחשוב טוב טוב לפני שייצא בעתיד לעוד עימות מזוין מול ישראל ברצועה. הבעיה שכרגע לפחות, עוד לפני שתמה הלחימה, זה עלול להוביל ללחץ ציבורי על חמאס שלא להפסיק עד שלא יקבל תמורה של ממש.
ומה עם חמאס? בינתיים הוא כבר הודיע הערב שאינו מתכוון לשמור על הפסקת אש לאחר השעה שמונה בערב וחידש את הירי לעבר ישראל. חמאס נראה אדיש אפילו עוד יותר מישראל, לסבל האנשים ברצועה. ראש הלשכה המדינית של הארגון, ח'אלד משעל, היושב בקטאר בבית מלון מפואר, מטיף משם לאנשי הזרוע הצבאית להמשיך ולהילחם וכך גם לתושבי עזה. הוא הגדיל לעשות באמרו שהוא מוכן למות ורק שהמצור על עזה לא יישאר. וכל זה כאמור, הרחק מהפגזים הישראלים וסכנת חיים, קרוב למיני בר והנרגילה.
לא סתם, כנראה, בחר משעל שלא להישאר בעזה לאחר ביקורו בדצמבר 2012. הבעיה של מנהיג חמאס, שגם בארגון כבר לא רואים זאת בעין יפה. ביום שלישי שעבר, לפי מקורות פלסטינים וערביים, הסכימה הנהגת חמאס ברצועה להפסקת אש על פי המתווה האמריקני. מי שעיכב את התשובה של הארגון ובסופו של דבר השיב בשלילה להצעה, היה משעל. בכירי חמאס ברצועה, מתברר, ידעו שנאומו של משעל ביום רביעי צפוי להיות קיצוני שישלול את ההצעה של קרי להפסקת אש של שבעה ימים. ברוב ייאושם (אולי גם בגלל שטכנית הם התקשו ליצור קשר נטול האזנות עם משעל), פנו לאחד מאנשי הפתח המוכרים, שינסה לשכנע את משעל שלא להתלהם יתר על המידה. גם זה לא עבד.
ואכן אישים שבאו במגע עם משעל בשבוע שעבר מספרים סיפור עצוב על מנהיג מושחת ונהנתן שבגיבוי ובעידוד של קטאר, מאיץ באנשיו שלא להסכים להפסקת אש. עד כה - לפחות התפיסה הרווחת, הזרוע הצבאית הייתה זו הבעייתית שאינה מוכנה לעצור את האש. אלא שלטענת מקורות ערביים ופלסטינים, משעל, או "אבו אל-וליד", יחד עם קטאר, הם שסיכלו את הפסקת הלחימה במו ידיהם.
לפניות לכתב אבי יששכרוף: aviissacharoff@walla.com