השדרה החמישית במנהטן, יום ראשון האחרון. לפני שלושה ימים, שעות ספורות לאחר הכניסה הקרקעית של כוחות צה"ל לרצועת עזה, המראנו לניו יורק. המטרה: לסקר בעזרת ארגון "נפש בנפש" (ארגון עלייה העובד בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית לישראל, קק"ל וJNF-USA) את עלייתם ארצה של 228 יהודים מצפון אמריקה, שנכון לרגע זה טרם פגישתנו הראשונה עלולים להצטייר כמי שהתחלקו על השכל. אני ועמיתיי העיתונאים על הטיסה הלוך נראינו שותפים לתחושות הקשות עם ההמראה. מחד, נפלה בחלקנו הזדמנות מצוינת להרוויח הפוגה קטנה מהכאוס המתחולל בארצנו ולהזריק לאט ובטוח מנת שפיות קטנה בתפוח הגדול. המשפחה והחברים מצווים לקחת את ההזדמנות האסקפיסטית בשתי ידיים, אבל תוך זמן קצר מחלחלת ההבנה שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. משימה בלתי אפשרית.
מבצע "צוק איתן" - כל הכותרות
אפילו בכרך הסואן ביותר בעולם, כך טוענים לפחות, אי אפשר למצוא מנוח. גם כשהחלטת לזנוח את הסמארטפון ולעבור למצב של טבולה ראסה, המציאות מכה בך. ניסיתי לשכוח מאיפה באתי לשלושה ימים, יהודה, באמת שניסיתי. רציתי להרגיש רחוק, רחוק בתוך שדרות של חופש. פשוט לא הצלחתי. החדשות בטלוויזיה המקומית, הפגנות הענק של פרו-פלסטינים ופרו-ישראלים בטיימס סקוור, ברק אובמה, ג'ון קרי, מייקל בלומברג כל אלה דואגים להזכיר לך שעה שעה מניין אתה בא ולאן אתה הולך. לעזאזל, אפילו אמבולנס חולף נשמע כמו אזעקת צבע אדום ועוצר לרגע את נשימתך.
אני חושב באותם רגעים על 228 העולים. מחר הם יעשו את דרכם מניו יורק - עיר ללא הפסקה כדי לקבוע את משכנם בישראל - מדינה שמפעם לפעם, לא לעתים קרובות מדי, נמצאת בהפסקת אש. ובימים כאלה מנהטן ותל אביב הן הדיסוננס הכי גדול שניתן להעלות על הדעת. העלייה תוכננה מזמן ואז הגיעה המלחמה, אבל נכון לעכשיו, פחות מ-24 שעות לטיסה, לא נרשם ולו ביטול אחד. מהיכן הם שואבים אופטימיות כזו? האם ברבות השנים אחדים מהם יתחרטו? האם חלומם יתנפץ כשיכירו את המציאות מקרוב? אני מודה, עוד בישראל הייתי סקפטי. חששתי כבר לפני הטיסה. לא האמנתי שאזדהה עם רגשותיהם, שאבין לליבם. הרגשתי שעליי להצניע את עמדותיי בל אנפץ את הבועה.
אנחנו מגיעים בשעת בוקר לאולם ההמראות בנמל התעופה ג'יי-אף-קיי. אני סורק את השטח שוב, בוחן מקרוב את מאות היהודים שצועדים בבטחה לעבר דלפקי הצ'ק אין. דווקא להם, יותר מכל חברי קהילה יהודית אחרת בעולם, יש מעט מאוד סיבות לעזוב: הקהילה היהודית בארצות הברית, במיוחד בניו יורק, משגשגת ופורחת. לרוב הם נמצאים בחתך סוציו-אקונומי גבוה ומאיישים עמדות מפתח בשוק העבודה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מעניקה להם הזדמנויות טובות בהרבה לחיות בכבוד.
בכל מקרה, נראה שאני היחיד באולם שמחשבות מעין אלה מתרוצצות במוחו בשלב זה. אחד אחד הם מגיעים לשדה התעופה, מחויכים ולובשי חג. שכבות הציניות שלי מתחילות להתקלף כשאני רואה אותם משפחות, זוגות, בודדים, קשישים, נערים וטף מסתובבים עם עיניים בורקות וגומעים בצמא כל פריט מידע שיש לי לספר להם על ישראל. אף אחד לא היתל בחבר'ה האלה, אני צובט את עצמי. הם יודעים בדיוק להיכן מועדות פניהם. חלקם אף מסוגלים למנות ולספר בפרטי פרטים על שלל המצוקות שעלולות ללוות אותם מרגע עלייתם ארצה ממשבר הדיור, דרך הריכוזיות במשק ועד בעיית החנייה בתל אביב. חלקם מתעתד להתגורר בדרום מוכה הטילים והטראומה. הם נוחתים הישר לתופת של חמאס. ובכל זאת, הם כאן.
"נפלה בחלקנו זכות גדולה לעלות לישראל"
יש כאן הכל מהכל. משפחת מוסקוביץ' מניו ג'רזי החליטה לחצות את האוקיינוס ולעבור לגור ב"ארץ הקודש" כבר מזה זמן רב. למוסקוביצ'ים יש רק חברים טובים בישראל, לא משפחה, אבל בהיותם אנשים דתיים, הם רואים בעלייתם שליחות גדולה, כל שכן בעת הזו. עכשיו, כשהגיע הרגע המיוחל, שום דבר לא יעצור בעדם. הם לא היססו לרגע לפני שארזו את המטלטלין, לקחו את שבעת ילדיהם הקטנים ועברו להתגורר במודיעין. "אם לא עכשיו, אימתי?", אומר אב המשפחה.
"אנחנו מרגישים שנפלה בחלקנו זכות גדולה לעלות לישראל דווקא בתקופה הזאת. אין ספק שהטילים והמלחמה שמתחוללת בישראל הופכת את העלייה שלנו למשוגעת ומוטרפת יותר, אבל אנחנו מרגישים שזה סוג של מבחן. בכל מקרה, אנחנו מוטרדים כרגע הרבה יותר מכל הלוגיסטיקה שכרוכה במעבר לישראל מאשר בטילים שעלולים ליפול בקרבתנו".
יש בהם גם כאלה שעשו את הצעד כדי להגשים חלום נושן או כדי להתאחד עם בן או בת זוג. רייצ'ל וורקמן, למשל, עלתה בגפה כדי לחבור לבן זוגה בשנים האחרונות, מאמן הפועל גליל עליון רז גל. היא קיוותה כי תוכל להישאר בקרבת אחיה, ווילי הכדורסלן, שעשה עלייה בשנה שעברה ושיחק תחת בן זוגה בהפועל גליל עליון. אולם ווילי חתם השבוע בהפועל תל אביב ולא יתגורר בצמוד אליה בגליל העליון. למרות זאת, הם מקווים לצלוח יחדיו את המעבר הקשה למדינה ולתרבות הזרה להם.
שון אשכנזי בן ה-24 עלה מקנדה בעקבות החלום: להפוך לשחקן כדורסל מקצועני בישראל. כשהיה בן שנתיים עזב את ישראל לואנקובר עם אמו, אך הקשיים בפיתוח קריירה רצינית והחוויה החיובית שספג כשחקן נבחרת קנדה במכביה הובילו אותו חזרה ארצה לאביו, בתקווה לפתח קריירה רצינית. לעת עתה הוא מנסה להשתלב בקבוצה מהליגה הלאומית, אך אם הדבר לא יסתייע, הוא מתכנן לפתוח אקדמיה לכדורסל במרכז הארץ, בה יישם את עקרונות האימון עליהם התחנך בקנדה.
כ-20 נערים שנמצאים על הטיסה יגיעו בקרוב לבקו"ם בתל השומר כדי להתגייס לצה"ל. ברק וייסלר משיקגו, שנולד בישראל ועזב יחד עם הוריו בגיל צעיר, מקווה להתקבל ליחידת החילוץ 669. גם כשאומדן החיילים הבודדים ההרוגים בעזה הולך ותופח (כרגע עומד על שלושה), אין בלבו כל חשש.
"זה לא דבר מובן מאליו לעשות עלייה לישראל עכשיו, במיוחד עם ילדים, והעולים שבוחרים לעלות לארץ בימים קשים כאלה הם גיבורים אמיתיים, וכל אחד מהם ממלא את ליבנו בגאווה ובאופטימיות גדולה", מסר ארז חלפון, סגן יו"ר ארגון "נפש בנפש".
עם זאת, מבין מאות העולים שעל הטיסה, בולט יותר מכל זוג אחד, שנראה חריג בנוף: ויליאם וטניה בשמם הקודם והיום מלאכי ואביטל בן יהודה בשמותיהם העבריים. שניהם, כפי שניתן היה לנחש, אינם יהודים מבטן ומלידה. הם גדלו בניו יורק כנוצרים אדוקים, עד שויליאם גילה את היהדות כמעט במקרה, במהלך טיול לישראל לפני שלוש שנים. אשתו נמשכה אחריו והופ היום הם מתגיירים במרכז קליטה באר שבע ומחכים לעבור לביתם החדש באשקלון בעוד כמה חודשים.
"נחתי בישראל לפני שלוש שנים ולפתע הרגשתי שאני בבית. זה בא משום מקום. פתאום הרגשתי שאני מכיר את המדינה, שאני שייך לכאן. זו הייתה חוויה רוחנית חזקה מאוד", הוא מספר בהתרגשות לפני הטיסה.
קשה היה שלא להתהפנט מדבריו חדורי האמונה והרגש של מלאכי. בשעות הבאות שלפני הטיסה אני מחליט לעקוב מקרוב אחריו ואחרי אשתו. הם כבר בני 55, לא ילדים, ומלאכי מספר שילדיהם הגדולים מתקשים לעכל את ההחלטה לעבור לישראל. עד עכשיו התגוררו בסמוך זה לזה בניו יורק וניהלו קשר קרוב מאוד. "קשה להם עם זה, אבל הם מכבדים מאוד את ההחלטה ואת התהליך שעברנו", הוא מספר. בטקס המאולתר בג'יי-אף-קיי בשלבי טרום הטיסה, רגע לפני שנפרדים מהמשפחות סופית, בני הזוג נראים מתוחים במיוחד. עד לרגע האחרון קיוו שילדיהם יספיקו להגיע בזמן כדי להיפרד ולקבל מהם את ברכת הדרך. והנה, כמה דקות לסיום הטקס הם מופיעים.
לא עברו כמה שניות והדמעות החלו זולגות מעצמן. בנו הבכור של מלאכי מחזיק בידו האחת את בתו ומחבק בידו השנייה את אביו תוך שהוא ממרר בבכי. אמו מחבקת ומהסה, אך בעצמה לא עומדת בפרץ הרגשות. הזוג בן יהודה, יותר מכל אחד אחר באולם, הולך אל הלא נודע: אמנם השניים ביקרו בישראל בעבר. וכן, הם מאמינים בלב שלם בנחיצותו של הצעד ורואים בו נקודת ציון חשובה מאין כמוה בדרך להגשמה עצמית. אולם לרגע אחד הפחד מהבלתי מוכר מציף גם אותם. לרגע נדמה שגם בדבקות המרגשת שלהם מתגלים בקיעים.
"בעוד שנה עדיין אנשק את האדמה"
דקות ארוכות נמשכת הפרידה מהמשפחה. אני מלווה את בנו הבכור של מלאכי במבט, עת שהוא מזיל דמעות ומנופף לשלום להוריו, שהולכים ונבלעים בין ההמון בדרך לבידוק הביטחוני. "עולם משוגע", הוא מסנן לעברי לפני העלייה למטוס, "רק לפני כמה שנים שמעתי על ישראל לראשונה ועכשיו אני בדרך לגור שם".
נחתנו בישראל. מלאכי ואביטל יורדים בזהירות מהמטוס, כמתקשים להאמין. זו הפעם הרביעית של מלאכי בישראל, אך זו ללא ספק העוצמתית מבין כולם. הוא יורד במדרגות, רוכן על הרצפה ומנשק את האדמה. "ארץ ישראל", הוא קורא בגאווה, ואפילו לגדולי הציניקנים לא נותר אלא להאמין לו. לפני הפרידה אני משריין לנו פגישה בעוד שנה בדיוק מהיום.
שנינו פותחים יומנים וירטואליים ומסמנים לעצמנו את התאריך 23 ביולי 2015. מעניין לראות מה יקרה עד אז, אני תוהה באוזנו. הייתי רוצה לדעת היכן תהיה, כיצד תסתדר ובכלל, האם לאופוריה הזאת שאופפת אותך יש תאריך תפוגה כלשהו. הוא לוקח רגע לעצמו. "בעוד שנה מהיום תמצא אותי במקום כלשהו באזור הדרום, עדיין מנשק את האדמה".