למעלה מ-20 אלף בני אדם ליוו הלילה (שלישי) את החייל הבודד סמל-ראשון שון כרמלי בדרכו האחרונה. בשעה 23:00 החלה הלווייתו בבית העלמין הצבאי שבחיפה. הוריו שמתגוררים בארצות הברית הגיעו להלוויית בנם, וספק אם האמינו כמה אנשים שמעולם לא הכירו יהיו נוכחים. סמל-ראשון כרמלי נהרג בלילה שבין שבת לראשון במסגרת מבצע "צוק איתן". לאחר פניית מכבי חיפה לאוהדיה בבקשה מיוחדת להגיע להלווייתו של אוהד הקבוצה, כרמלי, נצפתה היענות רבה.
מכל רחבי הארץ נהרו הלילה אלפי בני אדם לחיפה כדי לחלוק כבוד אחרון לאדם שמעולם לא הכירו. פקקי ענק נוצר בחיפה כתוצאה מהלוויה - במנהרות הכרמל נוצרו פקקים כמו גם בנוספים מכבישי ישראל, כאשר ההמונים הגיעו עם דגלי ישראל בידיהם במפגן תמיכה מרגש ויוצא דופן.
מבצע "צוק איתן" - כותרות אחרונות
לוחם גולני: "זחלנו כדי לחפש חלקים מחברינו"
דיווח: חמאס מסכים להפסקת אש
חמאס בשיאו, התושבים בפאניקה: הצלקת של שג'אעיה
כפיר לוי מעפולה שהגיע להלוויה סיפר: "לא הכרתי את שון אבל כששמעתי, לא היה לי ספק שאני מגיע לכבד אותו בדרכו האחרונה. זה כבוד גדול בשבילי ליטול חלק בהלוויה שלו, אני מרגיש שאני מכיר אותו שנים ארוכות למרות שלא הכרתי את שמו בכלל עד הערב. זה המעט שיכולתי להחזיר לו על מסירותו למען עם ישראל".
ליאור רחמים מעתלית הגיע גם הוא להלוויה. "זאת הייתה אחת הלוויות המרגשות שהשתתפתי בה בימי חיי. לא יכולתי לשבת בבית בערב כזה כשחשבתי שחייל בודד ייטמן ולא יהיו מספיק אנשים בלוויה שלו", סיפר. "שון אולי היה חייל בודד בחייו אבל במותו הוא כבר לא היה בודד, הלוויה הזאת הוכיחה שעם ישראל הוא יחיד ומיוחד. היו כאן אנשים מכל רחבי הארץ".
דודו בזק, דובר קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, הנמצאת במחנה אימונים באוסטריה אמר הערב לוואלה! חדשות: "אנחנו באוסטריה אבל הלב בישראל. מכבי חיפה הפכה למשפחה של שון כרמלי בשנים האחרונות. אוהד מושבע המגיע למשחקי הקבוצה באופן קבוע, בבית, בחוץ ובאירופה". בזק הוסיף: "אני גאה שאלפי אוהדי מכבי חיפה הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. שון לא זכה להיות באצטדיון סמי עופר, אבל הוא נטמן לא רחוק משם ותמיד יהיה חלק מאתנו, המשפחה הירוקה".
סמ"ר כרמלי, בן 21, היה לוחם בחטיבת גולני והיה חייל בודד. הוא עלה לישראל מטקסס בגיל 16 והצטרף לשתי אחיותיו החיות בארץ. "הוא כמו האח השני שלי", סיפר חברו הטוב אלכס קורטסה לוואלה! חדשות. "אין לי מילים לתאר איזה בן אדם זהב. דיברנו לא מזמן והוא אמר לי 'אני לא רוצה עוד פעם עזה'. אבל למ"מ שלו הוא אמר שהוא נכנס, למרות שהיה פצוע בקרסול. זה מראה איזה בן אדם הוא".
"הלב ממאן להאמין"
מוקדם יותר אתמול, ליוו בני משפחה וחברים רבים למנוחות את סמל-ראשון משה מלקו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. מלקו, לוחם בחטיבת גולני, בן 20 מירושלים, נהרג בלילה בין יום שבת ליום ראשון בקרבות בעזה. הוא הותיר אחריו זוג הורים ושמונה אחים. בהלווייתו נשאה דברים גם שרת העלייה והקליטה, סופה לנדבר.
"איך אומרים שלום לילד שלא יחזור? איך אומרים שלום לילד שכבר לא יקום? לילד שלא יקים משפחה? איך אומרים לאמא ולאבא שהבן שלהם לא יחזור יותר הביתה?" פתחה השרה לנדבר את דברי ההספד שלה. "משה, אנחנו היום עונים על השאלות האלו כאן, סביב הקבר הטרי שלך. אתה, משה, התשובה לרעות הלוחמים שלא עברה מן העולם. אני מסתכלת כאן על ההורים שלך, על אמא, על אבא, על אחים ואחיות, ויודעת שאין דרך לנחם אותם. גם המלים הכי חמות לא יצליחו לרפא את הכאב".
"'ותראה כי טוב הוא', כך נאמר על משה רבינו וכך על מושיקו", הקריאה אסתר, אחות של משה, את הספדה בקול רועד. "תמיד לצדו הרגשה של ביטחון ושמחה, שאין מה לדאוג, כי משה כאן. ועכשיו איננו, אך הלב ממאן להאמין. מושיקו, כך אמרתי לקטנות: יש מלאכים בארץ, ויש מלאכים בשמיים. אתה עברת להיות אחד ומיוחד ממלאכי השמים. היית מלאך בדמות אדם. במותך ציווית לנו את החיים. לו רק היית עוד שניה, עוד שניה לחיבוק ונשיקה". היא הוסיפה: "משה, אמרת לי: 'אל תדאגי, עוד ניפגש. אוהב אותך'. למה לא חזרת? לא נפגשנו. זה חרוט על לוח לבי. זה חרוט אבל זה לא עוזר בגיא הצלמוות הזה".
בתום ההספד פתנה אסתר לראש הממשלה בנימין נתניהו וביקשה שלא יתייאש מן המבצע. "אל תניח שדם יקירנו יהיה הפקר", אמרה. "אלה גיבורים ומלאכתם לא הייתה לשווא. אל תיכנע ואל תתייאש עד שלא תשמיד את אחרון אחרוניהם".
"אמא, אין סיפורי יום הזיכרון השנה?"
סמל ראשון עוז מנדלוביץ', שנפל ביום ראשון בקרבות בעזה, הובא גם הוא למנוחות אמש. סמל ראשון מנדלוביץ' היה לוחם בחטיבת גולני, בן 21 מעצמון. עוז הותיר אחריו זוג הורים, אחות בת 16 ואח, רועי, בן 13. הוא הועלה לדרגת סמל-ראשון, והלווייתו נערכה בבית העלמין במשגב. אמו של עוז, אסנת, ספדה את בנה. "לא הספקתי ליהנות ממך וכבר הלכת לי. לאחרונה התחלת לדבר איתי על השחרור שבעוד שבעה חודשים, או כמו שנהגת לתקן אותי 'שבע חודש', כי ככה אומרים בגולני", אמרה. "רצית כבר להתחיל ללמוד לפסיכומטרי, ואני הסברתי לך שהצבא היא תקופת ביניים, בין התיכון לחיים האמיתיים שבאים אחר כך. אל תמהר, קח את הזמן, לא רודפים אחריך. תהנה כל עוד אתה יכול, כי אחר כך החיים שואבים אותך".
"מי שאומר שזה מנחם שנפלת על הגנת המולדת, לא מבין את הכאב שבאובדן שהוא קשה מנשוא, ולא משנה כמה חזקה אהיה, איבדתי את הבן שלי בעודו צעיר", המשיכה. "כל שנה ביום הזיכרון היינו מחכים לכתוביות לאלה שנפלו כשאני שירתתי בצבא, וכל פעם מחדש ביקשת לשמוע את הסיפורים שלהם. בשנה האחרונה קצת פישלנו, אז הזכרת לי: מה קורה אמא, אין סיפורים השנה? אמרתי לך עזוב, עוזי, כבר נמאס. עכשיו תהיה לך כתובית משלך ואת סיפורי נפלאותיך ואישיותך המדהימה נספר לאחיינים שלך, שגם הם ידעו שהיית ותישאר צעיר לנצח".
אביו של עוז, עופר, ספד לו גם הוא. הוא שחזר את הפעם האחרונה והמרגשת שנפגשו בה. "משהו בבטן דחף אותי לקחת רכבת, לרדת לאשקלון ולחפש אותך. רמזת לי בחידת חמיצר את מיקומך, ותוך צעידה בין גדוד לגדוד שנערך על הגבול בשטח הפתוח, הצלחתי למצוא אותך. בחיוך נבוך עם שמחת המפגש התקרבת, התחבקנו, ניסיתי לעודד, הצטלמנו ונפרדנו לשלום".
בסיום ההספד, סיפר אביו על ההפגנה שהתקיימה מחוץ לביתו בלילה שבו קיבל את הבשורה המרה. "בלילה שבו נהרגת, על המשך תקומתך של הארץ, ממש באותה עת, הפגינו על הכרמל ליד ביתי שני מחנות: ערביי ארץ ישראל ומולם יהודים. המון שנאה הייתה באוויר, ממש פחד אלוהים. עוזיל'ה, סייע לנו מלמעלה לאיחוי השסעים בעמנו, יהודים ושאר המיעוטים, שנוכל בכיף להמשיך לאכול אצל אבו-סאבר בערבה ולהמשיך בחיי החברות עם רצון לחיים של אושר וקיום משותף. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. נוח על משכבך בשלום בן יקר".
(עדכון ראשון: 20:46)