לא מעט אישים בכירים בירושלים, בקריה ובצה"ל חוזרים בשתי היממות האחרונות על הסיסמאות "חמאס מתוסכל" ו-"חמאס רוצה הפסקת אש". הצדק, כנראה, נמצא לצדם, אך באופן חלקי בלבד.
לסיסמאות האלה צריך להוסיף גם שתי הסתייגויות קריטיות, שלמעשה מונעות את עצירת הלחימה. נכון, חמאס מתוסכל; הארגון אינו מרוצה מכך שמאות הרקטות ששיגר לעבר ישראל, לא גרמו לנפגעים בנפש, ולא הצליחו לשבש באופן משמעותי את שגרת החיים בישראל. ונכון, לחמאס היו תכניות מקיפות לפיגועים בתוך שטח ישראל, שכולם, עד כה לפחות, שובשו. אפילו תקיפות של יישובים או בסיסים, באמצעות מנהרות שעליהם שקד במשך שנים לא הניבו פירות, בזכות המודיעין הישראלי.
מבצע "צוק איתן" - כל הכותרות:
חייל נפצע קל מרסיס פצמ"ר ששוגר לאשכול
חמאס: מזל"ט שלנו ביצע "משימה מיוחדת" בשמי הקריה
בן 8 נפצע קל בהתפוצצות רקטה בחצר בניין באשדוד, 2 יורטו
אבל, וכאן יש אבל גדול, הפגיעה בחמאס מינימלית לפי שעה. אף אחד מבכירי הזרוע המדינית או הצבאית לא נשרט מאש ישראלית. גם יכולות שיגור הרקטות של הארגון נותרו מרשימות למדי, וכך גם מערכות הפיקוד והשליטה. לפי ההערכות של מערכת הביטחון בישראל, צה"ל השמיד כ-2,000 רקטות, ובאלף נוספות כבר נעשה שימוש. אלא שברשותו של הארגון נותרו עוד כ-7,000-6,000 רקטות, די והותר כדי להמשיך בלחימה במשך כמה שבועות.
סוגיה אחרת, לא פחות חשובה עבור חמאס, ועדיין נעלמת מעיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, היא דעת הקהל הפלסטינית והערבית. רק לפני כמה שבועות נחשב חמאס לארגון חלש ופגיע, שנתון בין הפטיש הישראלי לסדן המצרי. שלטונו עמד על סף התמוטטות, והתנועה כולה איבדה תמיכה ציבורית בגדה ובעזה. במילים הכי פשוטות, אף אחד בעולם הערבי "לא ספר אותו". והנה, בחלוף פחות משבוע, חמאס הפך ליקיר התקשורת הערבית, לגיבור ההמונים, שמצליח להמטיר אש ורקטות על תל אביב, על חיפה ועל הכור בדימונה.
זו רק אחת מכמה נקודות שנמצאות ב"שטח המת" של ראשי הדרג המדיני והצבאי. חמאס לא רק מתוסכל, הוא גם מרוצה - שוב, חלקית - לנוכח שובו למרכז הבמה, ולנוכח ההתמקדות של הציבור הערבי והפלסטיני בנעשה בעזה. חמאס גם יודע שבכל הסדר עתידי, מצרים תיאלץ להתחשב בדעתו ולא תוכל להמשיך ולהתעלם ממנו.
הסתייגות נוספת מתייחסת לקביעה לפיה "חמאס רוצה בהפסקת אש". התוספת הקטנה וה"זניחה", היא שחמאס מעוניין בכך - אך רק בתנאים שלו. יומיים בלבד לאחר הלחימה התייצבו אנשי הזרוע הצבאית למסיבת עיתונאים שבה הציגו את דרישותיהם להפסקת אש. הצעד הזה התפרש כחולשה בצד הישראלי. אולם לא בהכרח. הארגון ביקש להציג לציבור שלו את ההיגיון שביציאה למבצע. מאז חוזר חמאס על הדרישות הללו פעם אחר פעם, כולל ביממה האחרונה. רק אתמול אמר דובר חמאס, סמי אבו זוהרי, כי הנוסחה של "שקט תמורת שקט" אינה מקובלת על הארגון.
כך לא נשמעת יישות או מדינה הלהוטים להגיע להפסקת אש. חמאס לא נראה בפאניקה או על סף התמוטטות ושבירה, כפי שלא מעט בכירים ישראלים מתארים אותו בימים האחרונים. להיפך. רוב האישים שבאו במגע עם חמאס בימים האחרונים ממשיכים להתרשם שהארגון אינו רוצה להפסיק את הלחימה ללא הישג משמעותי.
ומה יכול להיות הישג משמעותי? אחד מבכירי חמאס אמר לי כי הארגון ידרוש לשחרר את משוחררי עסקת שליט שנעצרו שוב לאחר חטיפת שלושת הנערים הישראלים. בישראל לא ימהרו לקבל את הרעיון הזה. סוגיה לא פחות קריטית עבור הארגון טמונה בפתיחת מעבר רפיח. אלא שכאן, ישראל תלויה אך ורק ברצונה הטוב של מצרים. לעת עתה, לפחות, התנאי של קהיר הוא שחמאס יסכים להציב במעבר את כוחות הרשות הפלסטינית, כלומר את אנשיו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. בנוסף, דורשים המצרים גם שכוחותיו של אבו מאזן יוצבו לאורך ציר פילדלפי (הגבול בין עזה ומצרים).
עוד בעיה שעשויה לצוץ בהקשר הזה, היא שקהיר צפויה לדרוש במסגרת הסכם שכזה את הסגרתם של כ-30 מבוקשים מאנשי הארגונים הגי'האדיסטים, המסתתרים בעזה. ישראל לא צפויה להתנגד לרעיון פתיחת מעבר רפיח, ולא ברור עדיין מה תהיה עמדת חמאס. במידה מסוימת, ייתכן שהצבתם של כוחות הרשות במקום, תהיה מעין סימן ראשון לחזרתו (או להחזרתו) של אבו מאזן לעזה.
בישראל, בינתיים, מקשיחים עמדות. המסרים שהועברו מירושלים לשליחים שונים, שנעים על הקו של תל אביב-קהיר-דוחא, הם שישראל לא מתכוונת להסכים להפסקת אש, ללא הוצאה של הרקטות מעזה והפסקת ייצורן. קשה לדמיין תרחיש שבו חמאס יסכים לתנאי שכזה. וגם אם יסכים, ספק אם יעמוד בו לזמן רב. וכאן נמצאת הבעיה הגדולה ביותר: ללא שינוי משמעותי במציאות שנוצרה לנו מדרום, מרגע כניסתה לתוקף של הפסקת אש שהינה רק "הפסקת אש", ללא הוצאת רקטות וללא שינוי במישור המדיני הישראלי-פלסטיני, תתחיל הספירה לאחור לקראת סבב הלחימה הבא בעזה.