נושאים חמים

תנו לה להתפרק

אחרי מאה שנות אחדות כפויה, מאותתת המדינה העיראקית על נכונותה להתפרק לשלוש מדינות עצמאיות: השיעית, הסונית והכורדית. אז מדוע שוקלים במערב למנוע זאת?

בעולם מציינים השבוע מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מלחמה שאחת מתוצאותיה היא הקמת עיראק המנדטורית - מדינה מלאכותית שמהיום שנוצרה אינה מפסיקה להילחם בתוך עצמה. רגע לפני שארצות הברית מתערבת ופותחת במלחמה שלישית בתוך 25 שנים, כדי לעצור ולומר הפעם ישנה דרך אחרת, הפעם אפשר לתת לעיראק לקרוס.

מאז כבש ארגון דאעש את העיר מוסול לפני כשבועיים, חזרה עיראק לכותרות והדיון בדבר התערבות אמריקאית מחודשת באזור צף מחדש. התקשורת האמריקאית אינה חדלה מלדון בנושא ונראה כי לראשונה מזה מספר שנים גם קווי המתאר הרגילים שהפרידו בין השמאל הליברלי לימין השמרני נשברים. ניתן לראות פרשנים מהצד השמאלי של המפה תוקפים את הנשיא אובמה על מדיניות החוץ המבולבלת והלא החלטית שלו. לצד זה, פרשנים מהצד הימני של המפה המדברים לראשונה בצורה גלויה, כולל בערוץ הבית "פוקס ניוז", נגד ממשל בוש והמלחמה של 2003.

לוחם של "המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה" בעיראק (AP)
מדינה מפוצלת גם כך. לוחמי דאעש בעיראק (צילום: אי-פי)

אך בעוד הדיון הולך ומתעצם, גבולות הגזרה נשארים זהים. כאשר כולם מתנהלים תחת הכותרת "כיצד להציל את עיראק". יש התומכים בהתערבות ויש המתנגדים לה, יש המדברים על שיתוף פעולה עם איראן, סעודיה או טורקיה ויש התומכים רק בהפצצות מהאוויר. אך נראה כי בדיוק כמו מקבלי ההחלטות בארצות הברית, גם התקשורת האמריקאית שבוייה תחת אותה קונספציה. קונספציית "האובססיה הווסטפלית". אובססיה בה במקום לחשוב כיצד להציל את תושבי עיראק - חושבים איך להציל את המדינה עיראק. הפעם צריך לומר - אפשר אחרת, הפעם צריך לאפשר לעיראק לקרוס.

נחיל הארבה האיסלאמי עוד יחלוף / פרשנות

מאז הוקמה עיראק המנדטורית באותם אזורים שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית, היה ברור כי מדובר ביצירה מלאכותית שספק אם תוכל אי פעם להיות מדינת לאום יציבה ומאוחדת. מאה שנה של ניסיונות לאחד בין ערבים סונים, ערבים שיעים וכורדים, נכשלו שוב ושוב ועלו בחייהם של מיליונים, בעלייתם של משטרים דיקטטורים רצחניים, בתמיכה בארגוני טרור ובמלחמות חסרות סיכוי.

למרות שהרעיון לפיצול עיראק אינו חדש, לאורך ההיסטוריה הוא ננטש ונזנח פעם אחר פעם עקב אינטרסים ואילוצים. בשנות ה-80' הייתה זאת המלחמה הקרה והמלחמה עם איראן שלא אפשרה פיצול שכזה. בתחילת שנות ה-90' טענו כי הכורדים אינם מסגולים להגן על עצמם בצורה עצמאית וב-2003 נטען כי רוב השיעי יכול לעשות את העבודה טוב יותר.

אבל תירוצים אלו אינם רלוונטיים עוד, אם היו אי פעם. נפילת סדאם חוסיין שינתה את הכללים ועיראק של היום היא בפועל מדינה מפוצלת. הכורדים החיים בצפון כבר היום שולטים דה-פקטו על מולדתם ההיסטורית, כאשר רק השבוע התבשרנו על משלוח הנפט העצמאי הראשון מהאזור. הצבא שלהם הוא המאורגן ביותר ואפילו הכוחות הכובשים של דאעש מעדיפים כרגע שלא להתעסק איתם.

גם איראן מסכימה

השיעים, מצד שני, שקיבלו מהאמריקאים את מושכות השלטון במטרה להקים מדינה מאוחדת, בנו את מוסדותיהם שהיו אמורים לשמש לשליטה על עיראק כולה, רק עבור השליטה על האזורים השיעים. כיום, השלטון המרכזי מבגדד מתעלם מהחבל הכורדי ואינו שולט כלל על החלקים הסונים שהפכו למערב פרוע.

עיראק קיימת רק על הנייר ובמוסדות הבינלאומיים. במציאות היא מפוצלת לשלושה חלקים: המדינה הכורדית, המדינה השיעית והמדינה הסונית בה משתוללים היום כוחות אל-קאעדה ודאעש. אם ארצות הברית באמת חרדה לגורלם של אזרחי עיראק והיציבות באזור, היא צריכה לחדול מהניסיון לאחד בין החלקים השונים ולהכיר ברעיון העצמאות שלהן.

חיזוק והכרה במדינות הכורדיות והשיעיות לצד התערבות צבאית או עקיפה באזורים הסונים כדי להחליש את הכוחות הקיצוניים היא הדרך היחידה להצלת עיראק. באופן פרדוקסלי, הפתרון הזה מקובל גם על המעצמה השנייה באזור - איראן. יתרה מכך, אם פתרון כזה אכן יושג בעיראק, הוא עשוי להיות "מפת דרכים" למשברים אחרים באזור כדוגמת התפרקות סוריה או אפגניסטן. אחרי מאה שנים של אי-יציבות, הגיע הזמן לומר - עדיף פשוט לפרק.

הכותב הוא תלמיד לתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ומפעיל הבלוג תוצרת חוץ

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד