במרחק זריקת אבן מכאן: עיראק נסחפת למלחמה

חמישה גברים יושבים על האדמה, כפותים ופצועים, באמצע המדבר. אחד מהם לבוש במדי הצבא העיראקי, ארבעת האחרים בבגדים אזרחיים. הם מתחננים למים. מעליהם עומדים לוחמים מזוקנים של ארגון "המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה", הארגון הקיצוני שכבש השבוע חלקים נרחבים מעיראק וממשיך לדהור לעבר בגדד. אחד הלוחמים האיסלאמיסטים דורש מהגברים הכפותים לפאר את "המדינה האיסלאמית". הגבר במדי צבא עיראק מסרב לשתף פעולה ונורה למוות. הלוחם שירה בו מתקרב למצלמה ומכריז – "השבח לאל, הרגתי שיעי".

ההוצאה להורג הזו, ששודרה השבוע במהדורות חדשות ברחבי העולם, היא חלק מדרמה גדולה שמתרחשת בימים האחרונים בעיראק. לוחמי "המדינה האיסלאמית" טוענים שהוציאו להורג יותר מ-1,700 חיילים ואזרחים שהיו נאמנים לממשלה העיראקית. בתוך עשרה ימים הצליח הארגון הקיצוני, שפועל בהשראת אל-קאעדה, לכבוש כמה מהערים החשובות בעיראק, בעודו מתקדם לעבר הבירה. העולם המערבי לא מסוגל להחליט כיצד לעצור אותם ואם להסתבך שוב בהרפתקה צבאית בעיראק, או אולי להיעזר באיראן, היריבה השיעית השנואה של הקיצונים הסונים ומדינה שעד לא מזמן נחשבה לאיום הגדול ביותר על שלום העולם.

לידיעות נוספות על העימות בעיראק:
עיראק ביקשה מארה"ב לתקוף אווירית בשטחה
איראן וארה"ב דנו במצב בעיראק: "לא נשתף פעולה"
"1,700 אנשי כוחות הביטחון הוצאו להורג"

בשעה שמנהיגי המערב מתלבטים בדילמה מהגיהנום, בעיראק המצב הולך ומחמיר. עד כה נמלטו כ-300 אלף פליטים מן העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה במדינה, שנכבשה בשבוע שעבר על ידי האיסלאמיסטים. הפליטים זורמים בעיקר לאזור הכורדי העצמאי בצפון עיראק, שנחשב יחסית בטוח. עיראק מחולקת כיום בפועל לשלוש תת-מדינות: בצפון - מדינה כורדית שמוגנת על ידי צבא כורדי עצמאי, במערב - מדינה איסלאמית תחת שליטת אל-קאעדה שמגיעה עד לגבול עם סוריה, ואילו באזור דרום-מזרח - מדינה שיעית, שהיא למעשה מה שנשאר מ"עיראק" כפי שהכרנו אותה. המדינה הזו עדיין נמצאת תחת שליטת הממשלה בבגדד, והיא גובלת באיראן השיעית שמעניקה לה תמיכה.

בתוך הטריטוריה שאותה כבשה "המדינה האיסלאמית" מתגוררים גם שיעים, כורדים ונוצרים רבים, שחייהם נמצאים בסכנה חמורה. אלה הם הפליטים שמציפים כעת את החבל הכורדי. מי שפגש אותם בימים האחרונים הוא העיתונאי הכורדי גזי חסן, עורך העיתון בשפה האנגלית Kurdish Globe. בשיחה טלפונית עם וואלה! חדשות מהעיר אירביל, בירת המחוז הכורדי בצפון עיראק, סיפר חסן על הטראומות הקשות שחוו הפליטים: "הם מספרים על הוצאות להורג של אנשים באמצע הרחוב, סתם כך, בגלל שהם שיעים, נוצרים, או מוסלמים סונים 'חלשים', לא מספיק דתיים. אנשים מגיעים לכאן עם אימה בעיניים. עיראק עברה הרבה דברים קשים בשנים האחרונות, אבל אימה משתקת מהסוג הזה, אצל כל כך הרבה אנשים, אני לא זוכר שראיתי.

"את הפחד החזק ביותר ראיתי בעיניהן של משפחות נוצריות. האכזריות של לוחמי 'המדינה האיסלאמית' היא חסרת כל גבול. כולנו מכירים את התמונות שמגיעות מסוריה – רציחות, מעשי אונס, התעללות קשה באנשים ובגופות. אנשים מבינים היטב שאם הם לא יצליחו לברוח, זה הגורל שצפוי להם".

לדברי חסן, זרם הפליטים הולך וגובר, והשבוע הודיע האו"ם על מצב חירום הומניטרי בחבל הכורדי, שנחשב בימים כתיקונם לאזור העשיר והיציב יותר של עיראק.

ארגון "המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה" הוקם לפני יותר מעשור, בשלביה המוקדמים של מלחמת עיראק. הפלישה האמריקנית, הדחתו של סדאם חוסיין ופירוק הצבא העיראקי, הותירו ואקום – ומי שידעו לנצל את ההזדמנות היו מנהיגי אל-קאעדה, שהפכו את המדינה ליעד הלחימה המרכזי שלהם. עשרות אלפי ג'יהאדיסטים מרחבי העולם זרמו למדינה כדי להילחם נגד הכוחות האמריקניים מצד אחד ונגד האוכלוסייה השיעית בעיראק מן הצד השני, ולנגד עיניהם מטרה ברורה – הקמת נסיכות איסלאמית על חורבות הרפובליקה של סדאם.

"המדינה האיסלאמית" הוקמה כשלוחה המקומית של אל-קאעדה, וזכתה לכינוי דאע"ש – ראשי התיבות של שם הארגון בערבית. הארגון היה אחראי לכמה מהפיגועים הקשים ביותר בעיראק בעשור הקודם. עשרות אלפי עיראקים ואלפי חיילים מכוחות המערב נפגעו בפיגועים הללו. ביוני 2006 הצליחה ארה"ב לחסל את מנהיג הארגון, אבו מוסעב א-זרקאווי, ובמקביל נמצאה נוסחה לפגיעה בעוצמתו של הארגון: גיוס האוכלוסייה הסונית בעיראק נגד הארגון.

"השיטה של צבאות המערב להילחם בארגון הזה התבססה על שיתוף פעולה עם שבטים סוניים מקומיים, שהתנגדו לדרכו הרצחנית של הארגון והבינו שהוא מסכן את עתידם", מסביר קולונל ריצ'ארד קמפ, קצין בכיר לשעבר בצבא הבריטי, שנלחם בעיראק ובהמשך היה אחראי על איסוף מודיעין במדינה. בריאיון עם וואלה! חדשות סיפר קמפ כי "שיתוף הפעולה עם השבטים המקומיים נגד אל-קאעדה הוביל לירידה משמעותית בכמות הפיגועים בעיראק ולהיחלשות של ממש בכוחו של הארגון. בשנים 2010-2011 עזבו רבים מהפעילים את עיראק ועברו לסוריה, לתימן ולזירות אחרות. עיראק אף פעם לא הייתה שקטה לחלוטין, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנת 2006 נהרגו בעיראק כמעט 30 אלף איש בפיגועים, ואילו בשנת 2011 המספר ירד לכ-3,000 בלבד".

קמפ סבור כי נקודת המפנה בפעילות "המדינה האיסלאמית" הגיעה בסוף שנת 2011, בשל שני אירועים שלכאורה לא היו קשורים זה לזה: הנסיגה האמריקנית מעיראק בדצמבר 2011, ופרוץ מלחמת האזרחים בסוריה באותה תקופה. "הכוחות האמריקניים והבריטיים בעיראק, בסיוע השבטים הסוניים המתונים, הצליחו להביא את הארגון הזה לשפל של ממש, אבל בסוף שנת 2011 אובמה החליט – בניגוד לעצתם של רוב הגנרלים שלו – להאיץ את קצב הנסיגה מעיראק. במקום נסיגה הדרגתית ומבוקרת, הוא בחר ביציאה מהירה מהשטח. בריטניה הצטרפה אליו, ולמעשה הפקרנו את השטח ונטשנו את שותפינו. מבחינת אנשי 'המדינה האיסלאמית', זה היה חבל הצלה".

במקביל להאצת הנסיגה המערבית מעיראק, פרצה המלחמה בסוריה, שהתגלתה כהזדמנות פז עבור "המדינה האיסלאמית". בשעה שאסד קיבל את תמיכתה של איראן השיעית, אף מדינה לא התייצבה באופן אקטיבי לצד האופוזיציה הסורית החילונית. הלוחמים האיסלאמיסטים מילאו את החסר. בעזרת תרומות של נדבנים קיצונים מקטאר, מסעודיה, מטורקיה וממלזיה, הם השתלטו על שטחים נרחבים במזרח סוריה, והחלו לטבוח לא רק בחייליו של אסד ובאזרחים תמימים, אלא גם בלוחמי אופוזיציה מתונים יותר. "כיום הם הכוח החזק ביותר בשורות האופוזיציה", אמר לוואלה! חדשות פעיל בכיר באופוזיציה הסורית החילונית. "לאף קבוצת אופוזיציה אחרת אין משאבים, אמצעי לחימה ומתנדבים בהיקף שיש להם". הפעיל הבכיר הוסיף כי "רוב הלוחמים שלהם לא סורים – יש הרבה עיראקים, טוניסאים, טורקים, סעודים וגם כמה מאות לוחמים מוסלמים ממדינות אירופה".

לכל אורך תקופת המלחמה בסוריה, המשיכו אנשי "המדינה האיסלאמית" לפעול גם בעיראק, נהנים מהמצב החדש שנוצר בעקבות הנסיגה האמריקנית. בחודשים האחרונים הם הצליחו לבטל, הלכה למעשה, את הגבול בין עיראק לסוריה, ויצרו לעצמם שרשרת בסיסים משני צדי הגבול. בשבוע שעבר נחשף ב"ניו יורק טיימס" כי ממשלת עיראק, בראשותו של הפוליטיקאי השיעי נורי אל-מאליכי, פנתה לארה"ב בתחילת 2014, וביקשה ממנה להפציץ מהאוויר את ריכוזי "המדינה האיסלאמית" בגבול עיראק-סוריה, אך האמריקנים דחו את הבקשה.

ההמשך ידוע: לפני שבוע וחצי יצאו לוחמי הארגון למתקפת פתע על מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, כבשו אותה ללא קרב והמשיכו לדהור דרומה לעבר בגדד. כעת ארה"ב מתלבטת אם להפציץ אותם על פני שטח נרחב הרבה יותר, או לשתף פעולה עם איראן במלחמה נגדם.

את השתלטותם של הלוחמים האיסלאמיסטים על עיראק ליוו תמונות קשות של רצח והתעללות, אבל מדהימות לא פחות היו תמונות הנסיגה של חיילי צבא עיראק. כמעט בכל עיר ועיירה שאליה הגיעו אנשי "המדינה האיסלאמית", הם נתקלו בתמונה דומה: חיילי צבא עיראק פושטים את מדיהם, מפקירים את הציוד שלהם (כולל טנקים וכלי נשק תוצרת ארה"ב) ונמלטים על חייהם. נזיר מג'לי, פרשן העיתון הערבי החשוב "א-שרק אל-אווסט", סבור כי הסיבה לכך היא "חוסר אמונה מוחלט של החיילים הסונים בממשלה המרכזית שיושבת בבגדד".

בשיחה עם וואלה! חדשות הסביר מג'לי כי "למרות ההשקעה האמריקנית הגדולה בציוד ובאימונים, אין למעשה 'צבא עיראקי', זו פיקציה. יש יחידות מסוימות בצבא שנאמנות לממשלת עיראק – בעיקר יחידות שבהן רוב החיילים הם שיעים – ויש יחידות שבהן החיילים לא ישקלו אפילו לרגע להקריב את חייהם למען הממשלה, בעיקר יחידות בהן רוב החיילים הם סונים. באזורים שנכבשו עד כה רוב האוכלוסיה היא סונית, וכך גם רוב חיילי הצבא". החלוקה הדתית, סבור מג'לי, היא עדיין המפתח להבנת ההתרחשויות בעיראק. יותר מ-60% מהאוכלוסייה הם שיעים, שנאמנים ברובם לממשלתו של נורי אל-מליכי, פוליטיקאי שיעי שמקורב לאיראן. הסונים מהווים כ-20% מן האוכלוסייה, ורובם חיים בתחושת קיפוח קשה תחת שלטונו של אל-מליכי, ומתגעגעים לימי שלטונו של סדאם חוסיין הסוני.

"חייל סוני ממוצע יהיה מוכן לשרת בצבא העיראקי כל עוד זה משתלם לו, אבל ברגע שחייו בסכנה, הוא לא יהסס לנטוש את העמדה, כי ההזדהות שלו עם הממשלה ועם הצבא היא נמוכה מאוד", אומר קולונל ריצ'רד קמפ. "זה לא נכון לגבי כולם, אני בטוח שיש גם חיילים סונים שנלחמים כיום בגבורה נגד 'המדינה האיסלאמית', אבל לצערי זה נכון לגבי רבים. החיילים השיעים, לעומת זאת, יילחמו עד הסוף – מבחינתם ההתקדמות של 'המדינה האיסלאמית' מהווה איום קיומי של ממש".

גם ד"ר רונן זיידל, חוקר בכיר בנושא עיראק באוניברסיטת תל אביב, סבור כי עיראק "הולכת לכיוון של מלחמת אזרחים. אם בעבר השבטים הסוניים הובילו את המאבק נגד אל-קאעדה, כיום רבים מהם מקבלים את 'המדינה האיסלאמית' בזרועות פתוחות, מרוב שנאה כלפי שלטון אל-מליכי".

גורמים בכירים בממשל האמריקני, כולל שר החוץ ג'ון קרי, הודו לאחרונה שארה"ב שוקלת שיתוף פעולה צבאי עם איראן השיעית, כדי לעצור את התקדמות האיסלאמיסטים. ריצ'ארד קמפ סבור שזו תהיה טעות קשה: "כניסה של האיראנים לסיפור תוביל בוודאות למלחמת אזרחים. הסיכוי לגייס חלק מהאוכלוסייה הסונית למאבק נגד אל-קאעדה, כפי שנעשה בשנים 2007-2008, ירד לטמיון – זה יהפוך לסיפור של סונים נגד שיעים". ד"ר רונן זיידל אומר כי "אם איראן תחליט להתערב בתור 'הכוח המושיע' שבולם את אל-קאעדה, היא תנסה למקסם את ההישגים שלה בזירה הבינלאומית. הם ידרשו איזשהן הקלות בסנקציות, ויובילו את מדינות המערב להפגין גישה מרוככת יותר בשיחות הגרעין".

נזיר מג'לי, לעומת זאת, סבור שכניסתה של איראן לסיפור היא בלתי נמנעת. "איראן תהיה חייבת להתערב, מסיבה פשוטה: אף מדינה אחרת לא תהיה מוכנה לעשות את העבודה השחורה. האמריקנים לא הסכימו בינתיים אפילו לסיוע אווירי. השאלה הגדולה תהיה כיצד יקבלו המדינות הסוניות שגובלות בעיראק, כמו ירדן, טורקיה וסעודיה, את המעורבות האיראנית. הבחירה בין איראן לאל-קאעדה היא בחירה איומה מבחינת המדינות הללו".

את התחזיות האפוקליפטיות על נפילתה הקרבה של בגדד, כמעט כל המרואיינים דוחים על הסף. "אם נשווה את עיראק לסוריה, הרי שבסוריה הגרעין הקשה שתומך במשטר – האוכלוסיה העלאווית – מהווה 12% בלבד מהאוכלוסייה, ולמרות זאת אסד מחזיק מעמד ודמשק עוד לא נפלה", מנתח זיידל. "בעיראק, לעומת זאת, הגרעין הקשה של המשטר – האוכלוסיה השיעית – מהווה יותר מ-60% מהאוכלוסייה. יש אזורים שלמים בדרום עיראק שבהם מתנהלים כרגע חיים נורמליים. מעבר לכך, לצבא העיראקי עדיין יש יתרון אחד – חיל האוויר שלו, שנכנס לפעולה בלתי פוסקת בימים האחרונים".

גזי חסן, העיתונאי הכורדי שמסקר את האירועים מאירביל, סבור כי "המזרח התיכון כולו מחכה כעת להחלטה של איש אחד – ברק אובמה. אם הוא לא יתערב בכוח כדי לעצור את התקדמות האיסלאמיסטים, עיראק תשקע למלחמת אזרחים וגלי ההדף ישפיעו גם על ירדן, על טורקיה ועל מדינות המפרץ". חסן סבור כי ארה"ב צריכה לפעול בו זמנית במישור הצבאי ובמישור הפוליטי: "הם צריכים לחזק את הצבא העיראקי מצד אחד, ולדרוש מהממשלה העיראקית לבצע רפורמות מצד שני. כל עוד הממשלה מנוכרת מ-40% מהאזרחים, אי אפשר יהיה להתאחד נגד הסכנה המשותפת. אם הם לא ייבלמו עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי".

מג'לי סבור כי הדרך לבלימת ההתקדמות האיסלאמיסטית היא באמצעות הגברת שיתוף הפעולה בין מדינות האזור. "ישראל צריכה לחשוב על דרכים להדק את שיתוף הפעולה עם ירדן, מצרים ומדינות המפרץ. זה דורש ממנה להפגין איפוק והיגיון בנושא הפלסטיני, ולהימנע מצעדים קיצוניים. יש כיום שיתוף פעולה מודיעיני מוגבל בין המדינות, אבל כדי להילחם באיום שצומח כאן, צריך להעמיק את הקשרים הללו ולהפוך אותם לרשמיים. יש לישראל פרטנרים באזור, אבל כל עוד הממשלה מתעקשת על קו קיצוני בנושא הפלסטיני, יהיה קשה לבנות שיתופי פעולה".

אף שהאיום של "המדינה האיסלאמית" נראה כרגע רחוק, שווה להיזכר בדברים שאמר בעבר מנהיג אל-קאעדה, איימן אל-זוואהירי על עיראק וישראל. בהתכתבות עם פעילי אל-קאעדה בשנת 2006 הוא הצהיר כי "מטרת המוג'אהידין בעיראק צריכה להיות הקמת נסיכות איסלאמית, שתהווה נקודת זינוק. אסור לנו לשכוח שירושלים נמצאת במרחק זריקת אבן מבגדד. אם תקום נסיכות איסלאמית בעיראק, בעזרת אללה היא תוכל לחדור לתוך היישות הירדנית, ולעמוד על גבולה של פלסטין! ואז, בעזרת אללה, יתרחש הניצחון הגדול ביותר". אף שהדברים נאמרו לפני כשמונה שנים, הם נראים כיום רלוונטיים מתמיד.