היום שאחרי קריסת שיחות השלום

ביחד - ולחוד

פתרון שתי המדינות מתעלם מהזיקה של שני העמים לארץ כולה. פתרון המדינה הדו-לאומית מתעלם מהשאיפות של העמים להגדרה עצמית. לכן, יש לתור אחר מתווה חדש

  • תהליך השלום
מירון רפופורט

אז מאמצי התיווך של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי נכשלו. לא נכשלו, התפוגגו. כשוועידת קמפ דיוויד השנייה נכשלה ביולי 2000, היתה דרמה אמתית, תחושה של החמצה. בוועידת טאבה בסוף אותה שנה ממש נגעו בהסכם, והוא חמק בין האצבעות. בוועידת אנאפוליס ב-2007 כל העולם התגייס לחדש את המשא ומתן, וביולי 2008, אם נאמין לגרסה של אהוד אולמרט, היינו במרחק מפית נייר מהסדר קבע. הסיבוב האחרון של המשא ומתן פשוט התפוגג, כאילו לא היה מעולם.

הקריסה השקטה הזו של המאמצים של קרי מלמדת שמשהו עמוק מאוד פגום בתהליך שהחל לפני יותר מ-20 שנה באוסלו. לא רק הציבור בשני העמים איבד אמון שהמשא ומתן הזה יביא הסדר. נדמה שגם הנושאים ונותנים חדלו להאמין בו. ועכשיו אפילו הדוד מאמריקה, זה שעל-פי תסריטי השמאל הישראלי היה אמור לכפות עלינו את ההסדר ההגיוני כל כך הזה, הפשוט כל כך לכאורה, שתי מדינות לשני עמים, הפלסטינים שם והישראלים כאן, הרים ידיים.

עוד בוואלה! NEWS

ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
לכתבה המלאה
סבב השיחות האחרון התפוגג, כאילו לא היה מעולם. עריקאת (מימין), קרי ולבני (צילום: אי-פי)

אז נכון. אהוד ברק ברח, וערפאת היסס, ואולמרט קימבן, ואבו מאזן רעד, ונתניהו מעולם לא רצה לזוז. אבל אחרי כל כך הרבה כישלונות, הגיע הזמן להרים את הראש מעל לעיסוק בגופם של אנשים ולשאול האם עצם הרעיון של הפרדת הארץ לשתי מדינות הוא נכון. האם הוא מתמודד עם המציאות שנוצרה בארץ הזו שבין הירדן לים לא רק ב-47 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, אלא גם ב-66 השנים שחלפו מאז הקמת מדינת ישראל? האם הוא נותן מענה למאוויים העמוקים של שני העמים, לזיכרונות ההיסטוריים שלהם, להווה שלהם, האם הוא נותן תשובה לזכויות האדם של המיליונים בשני הצדדים, האם הוא מתקן עוולות ישנות, האם הוא עלול ליצור עוולות חדשות?

אני חושש שהתשובה לשאלות האלה היא שלילית, ולכן יש צורך לחפש חזון חדש, פרדיגמה חדשה. בעבור מי שמאמין בשוויון ובצדק ובכך שאין אנשים עם זכויות-יתר ואנשים עם זכויות-ח?ס?ר – זו אפילו חובה מוסרית. החזון החדש צריך מצד אחד להתבסס על ההכרה שהארץ הזו שבין הירדן לים היא יחידה גיאוגרפית והיסטורית אחת, ושני העמים רואים בה, בכולה, את מולדתם, בין אם הם קוראים לה ארץ ישראל ובין אם הם קוראים לה פלסטין. באותה עת, החזון הזה חייב להכיר בכך ששני העמים זכאים להגדרה עצמית, למדינה עצמאית, לחופש מכיבוש ולחופש לשמור על הצביון הלאומי שלהם, על אורח החיים שלהם. שתי מדינות במרחב אחד, בארץ אחת, במולדת אחת.

החזון החדש חייב להכיר בכך שיהודים ופלסטינים חיים בערבוביה בארץ הזו. יותר ממיליון וחצי פלסטינים חיים בתוך ישראל "הישנה", בירושלים שסופחה לה יחדיו חיים כ-500 אלף יהודים לצד שלוש מאות אלף פלסטינים, ובגדה המערבית חיים יותר מ-300 אלף יהודים ישראלים. אבל במקום לפחד מהערבוביה הזו, במקום לנסות "לתקן" אותה באמצעות תקנות וחוקים והצעות להעברת אוכלוסייה מכאן לשם, צריך להשתמש בה כבסיס לחיים משותפים. פתרון שמבוסס על שוויון ודמוקרטיה יכול להפוך את הערבוביה הזו מעננה מאיימת למכשיר ליצירת אמון בין העמים.

לא מדינה אחת, וגם לא שתיים

ג'ון קרי ואתו רבים בישראל מזהירים שאם לא ניפרד מהפלסטינים, אם לא "נתגרש" מהם, נגיע למדינה אחת, למדינת אפרטהייד. יש לי חדשות בשבילם: בין הירדן לים כבר היום יש משטר אחד, מדינה אחת שולטת במרחב הזה, צבא אחד מחליט מי ייצא ומי ייכנס בשעריו. אבל המשטר הזה הוא משטר מפלה, משטר שמעניק זכויות מלאות לעם אחד ואפס זכויות לעם השני. השאלה היא איך שמים קץ למשטר העוולות הזה.

מדינה אחת היא פתרון דמוקרטי, אבל הוא מתעלם מהרצון של שני העמים להגדרה עצמית ומההיסטוריה של שתי התנועות הלאומיות. פתרון שתי המדינות הוא הגיוני, אבל מתעלם מהזיקה של שני העמים לארץ כולה וממציאות החיים המשותפים. הוא דורש מהפליטים הפלסטינים לוותר על הקשר שלהם למקומות שגלו מהם, מהמתנחלים לצאת מישובים שהם גרים בהם שנים ארוכות והופך את ירושלים מעיר חיה לשורה של מובלעות. מה שנחוץ הוא פתרון השואב את היתרונות משני המודלים האלה, פתרון שיוצר מציאות של ביחד ולחוד, של שתי מדינות עצמאיות וריבוניות, שהגבולות ביניהם פתוחים, שהתנועה ביניהם חופשית, שמוסדות משותפים והסכמים משותפים דואגים לזכויות האדם בשני הצדדים ולניהול צודק ושוויוני של משאבי המולדת המשותפת.

זה נשמע כמו אוטופיה, כמו רעיון תלוש מהמציאות. אבל אחרי 20 שנה של כישלונות, האם פתרון ההפרדה הוא מציאותי? ונסיגה חד-צדדית, אחרי הלקח של עזה, האם היא פתרון מציאותי? וסיפוח זוחל כפי שמציע בנט, האם הוא רעיון מציאותי? שלא לדבר על המשך הסטטוס-קוו שהוא פשוט עצימת עיניים. אם תיסעו היום במכונית ממדריד בירת ספרד לטאלין בירת אסטוניה, תעברו דרך שש או שבע מדינות עצמאיות למהדרין שחלקן היו אויבות מושבעות – צרפת וגרמניה, גרמניה ופולין, פולין וליטא – בלי שתתבקשו להציג דרכון אפילו פעם אחת. זה לא מושלם, כפי שהראו הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, אבל זה עובד. האם לא הגיע לחשוב בכיוון הזה, בכיוון של ביחד ולחוד?

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully