אתחיל מהסוף: גאווה, סיפוק, שליחות, השפעה, ציונות ואהבת המולדת אלו מילים שאנשים, אפילו קרובים אלי מאוד, מפחדים היום להעלות על דל שפתיהם מכיוון שאין בהן כדי לייצג את מה שכולנו מוטרדים ממנו - גובה חשבון העובר ושב בבנק.
אני בן 34, נשוי ואב לילדה בת ארבע וחצי ולתינוקת בת חודשיים. לפני חמש שנים סיימתי את לימודי התואר השני והחלטתי ללכת עם הלב, להרגיע את הג'וק שקינן בראשי מהיום שהשתחררתי משירות קבע כקצין לוחם בגולני - ולחזור לעשות את מה שאני אוהב, עבור מי שאני אוהב - למען המדינה. חזרתי לשירות קבע לאחר כמעט שבע שנים בהן "עשיתי לביתי": למדתי באוניברסיטה תוך כדי מימון התואר ושכר הדירה, בלי עזרה מההורים, כמו כולם.
יעלון: "האוצר פוגע במשרתי הקבע מתוך אידיאולוגיה"
האבסורד הוא כשכל חייל צעיר, שלא לומר קצין שזה עתה יצא מפאתי בית הספר לקצינים, שומע את סיפורי הוא מיד שואל שאלת תם: "מה? היה קשה בחוץ? לא הסתדרת באזרחות?". אז בואו אספר לכם על המציאות שלי, ללא כחל וסרק, ללא תלונה, לא בנהי ולא בבכי כפי שאמר אחד מגדולי מנהיגנו, איש צבא שזה מכבר הלך לעולמו.
אני משרת בתפקיד מבצעי בבסיס הקריה בתל אביב. תפקידי מחייב הגעה מידית לבסיס במקרה הצורך, גם לאחר שחזרתי הביתה והשעה 22:00 בערב. זה תפקיד במסגרתו אני צמוד למכשיר הביפר ולטלפון הנייד גם כשאני יוצא לריצת ערב. זה תפקיד שהחזיר אותי מנופש בכנרת ביום שבת כדי לעשות משהו חשוב לטובת מדינת ישראל, אבל לעולם לא אוכל לספר לכם מה. זה תפקיד שבו בתי שואלת אותי מדי יום (אם במקרה נפגשנו כי היא השכימה בשעה 6:00 בבוקר) אם אבוא היום מוקדם. תפקיד בו אני שולח את אשתי להדלקת נרות חנוכה אצל ההורים שלי ומבקש שתשלח תמונות או סרטון שמתעד את האירוע המשמח ממנו נעדרתי. תפקיד שנדרש לשריין ביומן שבועות מראש טיפול רפואי, או רחמנא לצלן, ללכת עם הילדה לחוג שנייה לפני שנגמרת השנה כי "אף פעם לא לקחת אותי".
סרן במילואים כותב: המניפולציה המכוערת של גנץ / דעה
ואני אומר לכם שעניין השכר הוא שולי, כי הרי "בחוץ" הייתי מרוויח הרבה יותר. נושא השכר הוא כל כך שולי מאחר ואין שום מחיר ששווה את ההרגשה כשאשתי מספרת לחברים, חצי בצחוק - חצי בעצב, שהיא בעצם "חד-הורית" ושאני "רק ישן בבית". כי המדינה צריכה, וצה"ל קורא, ואני מצדיע ומתייצב בכל פעם שצריך: בגאווה, בסיפוק, בשליחות ובאהבת המולדת. ובמקרה שלי לא אוכל לספר לכם מה עשיתי היום או אתמול, או בחג הסוכות, שלאורכו לא הייתי בבית אפילו יום אחד בזמן שרוב אזרחי ישראל בילו בפסטיבלים השונים.
הציניות שפשתה במחוזותינו לא מסוגלת לספוג את המילים הללו. היא לא מסוגלת לקלוט שנשארה חבורה טובה באמת שמוכנה לשלם את המחיר ולהקריב את חיי המשפחה ואף את חייה (כי לא הזכרתי את חבריי הלוחמים) שלה למען החיים השוקקים ברחובות תל אביב שמסביב לקריה, שימשיכו לגעוש ולשמוח ולמלא את תפקידם החשוב לחוסן הלאומי ללא הפסקה (ואין בי ולו טיפת ציניות או ביקורת).
אבל גם לא אכפת לי באמת, וגם לאשתי לא, כי נשארו הטובים שעוד מחזיקים בערכים גבוהים יותר מהגדלת העובר ושב (אגב, לא הייתי מתנגד בכלל), כאלה שיצעקו בלחש, כי לנו אין את עופר עיני או אלון חסן, על התעוזה לפגוע בצה"ל. יש לנו מפקדים ואנחנו סומכים עליהם.
הכותב הוא ראש מדור בחטיבת המבצעים
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד