פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המניפולציה המכוערת של הצמרת הביטחונית

      הקמפיין למניעת הקיצוץ בביטחון הרגיז את רועי עידן, סרן במילואים. ההתנהלות של בכירי צה"ל מבישה, ואם הרמטכ"ל לא מצליח לשמור על כשירות מבצעית - הגיע הזמן לתלות את המפתחות

      אתמול (שלישי) בבוקר פרסמתי סטטוס בדף הפייסבוק הפרטי שלי, שהפך תוך כמה דקות לוויראלי לחלוטין בזכות "סטטוסים מצייצים", לאחר שבמהלך נסיעה צפונה ליום מילואים האזנתי לרדיו, ולא האמנתי למה שאני שומע: "במצב הנוכחי צה"ל לא יוכל להתחיל את שנת 2015", צוטט מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (במיל') דן הראל בגלי צה"ל וגם איים בפגיעה ביכולות המבצעיות של צה"ל.

      נכניס רגע להקשר: זה כמה שבועות שמתנהל קמפיין תקשורתי, שמטרתו מניעת קיצוץ בתקציב הביטחון. הקמפיין הזה מנוהל בריש גלי על ידי קצינים בכירים, כולל הרמטכ"ל עצמו, בווליום גבוה במיוחד של הפחדת הציבור. הקמפיין הזה מרגיז אותי כבר זמן מה ואתמול "קפץ לי הפיוז". בחרתי להביע את מחאתי באמצעות סטטוס זועם ומתלהם.

      למען הסר ספק, אבהיר שאת הסטטוס העליתי כאזרח, הזדהיתי בו כסרן במילואים, בדיוק כמו שהאלוף הראל מזדהה כשהוא מדבר על הנושא בתקשורת, כמו קצינים בכירים במדים שנוהגים בצורה דומה. אין מדובר בהבעת עמדה בנושא פוליטי, וזאת אני למד מכך שרבים הקצינים שמביעים דעה בנושא זה בצורה פומבית תחת כל מיקרופון רענן. כמו כן, הרבה מגיבים כינו אותי "שמאלן מסריח", למרות שאני דווקא איש ימין. ריגשתם.

      מסיבת עיתונאים של משרד התחבורה בנוכחות שר התחבורה ישראל כץ ומנכל משרד התחבורה דן הראל על הביטחות ברכבת, יולי 2011 (דרור עינב)
      "חיזבאללה וחמאס לא צריכים לקבל את המודיעין שלהם מגלי צה"ל". דן הראל (צילום: דרור עינב)

      בכל אופן, הסטטוס נכתב בעידנא דריתחא וכאמור בדף הפרטי שלי, ולפיכך אני מתנצל אם מישהו נפגע מהסגנון המתלהם. עם זאת, מאחורי מהות הדברים אני עומד במאת האחוזים. הקמפיין המדובר של צמרת צה"ל הוא שערורייה, הפחדה מיותרת של הציבור וטקטיקת משא ומתן כוחנית שלהם מול משרד האוצר, תוך ביצוע מניפולציה מכוערת על דעת הקהל בישראל.

      אין זה מסמכותו של רמטכ"ל, שר ביטחון או פקיד ציבור בכיר אחר שעסוק בגיוס כספים להוציא לשם כך לתקשורת פרטים מבצעיים על כשירותו של צה"ל, אימוניו ופעילויותיו הנוכחיות או המתוכננות. חיזבאללה וחמאס לא צריכים לקבל את המודיעין שלהם מגלי צה"ל.

      כמו כן, אני מוצא טעם לפגם בכך שקצינים ופקידים בכירים עושים שימוש ציני ברכוש צה"ל ובחייליו על מנת לזרוע בהלה או ייאוש בציבור, ומאיימים למעשה בשביתה איטלקית, כמו אחרוני האלון חסנים. למה הדבר שקול? לחייל בסדיר שה"שכר" המשולם לו על ידי אותו צבא לא מספיק לצרכיו והוא בוחר לא לעמוד במשימות מבצעיות שמפקדיו מטילים עליו.

      אותו חייל ייענש בחומרה כמובן על ידי אותה שרשרת פיקוד שקודקודה כעת עסוק בטקטיקה דומה אל מפקדיו – ממשלת ישראל והציבור הישראלי משלם המסים. הצבא אינו רכושם הפרטי של הרמטכ"ל או של מנכ"ל משרד הביטחון ואפילו לא של שר הביטחון. ההתנהלות הזאת מבישה, ושתיקתו של הדרג המדיני בעניין מבישה עוד יותר. הפגיעה בעניינים מבצעיים צריכה לבוא רק בכלות כל הקצים, ואיום על הציבור בנושא זה הוא פסול ומגונה.

      הרמטכ"ל בני גנץ, ושר הביטחון, משה יעלון, בחמ"ל חיל הים בעת השתלטות לוחמי השייטת על ספינת הנשק האיראנית, מרץ 2014 (דובר צה"ל)
      "הצבא אינו רכושם הפרטי של הרמטכ"ל או של מנכ"ל משרד הביטחון". גנץ ומשה יעלון (צילום: דובר צה"ל)

      יש כאן סימפטום ניהולי שנפוץ במגזר הציבורי בכלל ובצבא בפרט – מנהל מפגין חוסר יכולת לנהל מערכת מסוימת במסגרת התקציב הנתון, ואז מגיע לקבץ נדבות ממשלם המסים, תוך שהוא מפחיד אותו ומאיים על בטחונו. ישנן דרכים הרבה יותר סבירות לקצץ בשומנים בצה"ל, בהן תנאי השירות והפרישה של אנשי קבע, משלחות לחו"ל, רכש ומכרזים, שכבר נאמר עליהן הכול. לכן, רק אציין שכאשר הרמטכ"ל מקצץ בכשירותו המבצעית של הצבא, הוא למעשה נכשל במילוי תפקידו. אם כך, עדיף שיניח את המפתחות למישהו אחר וימשיך הלאה. זה כמובן לא יקרה.

      התרבות הצבאית הזאת, שבה הכסף ממשיך לזרום לנצח, הופכת לנגע שמתפשט למגזר הציבורי, מאחר ואותם מפקדים ממשיכים לשם. על הרמטכ"ל ועל קציניו לבצע בדק בית מרחיק לכת, אך גם ממשלת ישראל צריכה לבחון היטב את נושא הפנסיות התקציביות, לא רק בצה"ל אלא במגזר הציבורי בכללותו. מדובר בסכומים דמיוניים להם אנו מחויבים שנים קדימה, ומשלם המסים הישראלי יתקשה לשאת בנטל הזה.

      הכותב הוא איש תקשורת, סרן (במיל') בחיל האיסוף הקרבי

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד