נשים לא קטנות

חטיפתן של 220 נערות בניגריה הינו סיפור קורע לב. דרישתם של החוטפים שהנערות יינשאו ויפסיקו את לימודיהן מקוממת ויש לברך על הירתמות הקהילה הבינלאומית להביא לשחרורן המידי. אולם חטיפתן של הנערות איננה מקרית ואינה (רק) סיפור מקומי מזעזע. מקרה זה מהווה הדגמה כואבת נוספת למצבן של נשים ונערות באזורים של סכסוכים אלימים בעולם.

מדובר בניצול פוליטי של גופן ועתידן של נערות במטרה להביא לשינוי חברתי במדינה בה הן חיות תוך שימוש במשוואה הנוראית בה חופש הנערות נתפש כאמצעי למקח וממכר על עתידה ואופייה של ניגריה. כך היה גם במקומות שונים בעולם שעברו מלחמות כמו קוסובו, סרביה ורואנדה - שם לוחמים פגעו בנשים כדרך פגיעה באויביהם. אלו התבססו על התפיסה לפיה גופן של נשים ונערות הוא רכושם של הגברים בקבוצת האויב, ועל כן פגיעה בנשים, תהווה פגיעה ישירה בכבוד הגברים. כפי שראינו במלחמות עקובות מדם, השימוש באונס, חטיפה ופגיעה ישירה בנשים אינו רק רנדומלי ויצרי. הוא אקט מחושב המהווה אסטרטגיית לוחמה מכוונת. אסטרטגיה נוראית זאת הוכרה לא מכבר כפשע מלחמה והקהילה הבינלאומית מנסה לפעול להפסקתו, לרוב ללא הצלחה יתרה.

האם באמת אכפת לנו מהנערות החטופות בניגריה?

מנגד, אותן נערות חטופות בניגריה אינן קרבנות בלבד, שכן הן אלו שהיו אמיצות דיין כדי ללכת ללמוד בבית הספר תוך נטילת הסיכון שנשקף להן בשל כך. נערות אלו היו נתונות בתקופה האחרונה תחת איומים על חייהן, שהלכו וגברו ערב חטיפתן, ולמרות זאת בחרו לפעול למען עתידן - ולהסתכן וללכת לבית ספר. סיפור גבורתן מצטרף לשורה ארוכה של מקרים מעוררי השראה של נשים ונערות אמיצות באזורי סכסוך, כמו סיפורה של מאלאלה יוסופזאיי מפקיסטן, אשר נלחמה על זכותה ללמוד ונורתה רק בשל רצונה לרכוש השכלה.

סיפוריהן של נערות נחושות ואמיצות מצטרפים לתמונה רחבה יותר של מנהיגות במדינות תחת סכסוך ברחבי העולם, אשר לצד פגיעה בהן על רקע היותן נשים הובילו להידברות והפסקת הלוחמה. כך למשל, ניתן ללמוד ממאבקן של הנשים בליבריה, אותו הנהיגו זוכות פרס נובל לשלום אלן ג'ונסון-סירליף וליימן גבאווי שהובילו מחאת נשים נגד מלחמת האזרחים בארצן ויצרו את הקרקע להסכם שלום. גם מאבקיהן של נשות סרי לנקה וצפון אירלנד לסיום הסכסוכים בארצן מעוררים השראה של אומץ ונחישות.

גורלן הקשה של נשים ונערות באזורי סכסוך, לצד ההרואיות ויכולת ההנהגה שהן מגלות בהובלת שינויים בארצן, לעתים ללא כל תפקיד רשמי מטעם המדינה, הוביל את מועצת הביטחון של האו"ם לקבל בשנת 2000 את החלטה 1325 שקובעת כי על המדינות החברות באו"ם לפעול להגנה על נשים ולהביא לשילובן באופן שוויוני במוקדי קבלת ההחלטות. מועצת הביטחון שמה דגש על שילוב הנשים באותם מוקדים בהם מתקבלות החלטות מכריעות בנוגע לסיום הסכסוך האלים, בדיוק מתוך הבנה כי נשים הן אמנם קורבנות הסכסוך - אך הן גם נאבקות למען השלום. זאת, משום שנקודת מבטן של נשים היא קריטית בהובלת החלטות ראויות יותר עבור גברים ונשים כאחד.

וכמובן שהזווית הישראלית איננה נפקדת מהסיפור הזה. יש לברך על כך שממשלת ישראל נרתמה לסייע באיתור הנערות החטופות. ניכר כי כרגיל, ברגעי משבר הומניטריים במקומות רחוקים, אנו נרתמים לעזרה. עם זאת, הרבה יותר קשה ומאתגר לפעול במחוזותינו באופן שיטתי וארוך טווח על מנת להוביל להגנה על נערות ונשים מפני אלימות על רקע מגדרי, ולשנות את מפת ייצוגן של נשים במוקדי קבלת החלטות בנושאים מדיניים-ביטחוניים. בנושאים אלה החלטה 1325 רלוונטית לישראל יותר מתמיד, וממשלת ישראל צריכה להירתם ליישומה בהקדם.

הכותבת היא מנהלת הפרויקט לקידום תכנית הפעולה ליישום החלטה 1325 בישראל בארגון איתך-מעכי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד