פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האם באמת אכפת לנו מהנערות החטופות בניגריה?

      מ"דוד הנחלאווי" ועד קוני 2012, קמפיין ויראלי הוא דרך מצוינת לעורר תשומת לב. כך גם במשבר התלמידות שנלקחו בשבי "בוקו חראם". אך מה קורה כשתשומת הלב בורחת מהידיים?

      הפגנה לשחרור התלמידות החטופות בניגריה, מול שגרירות ניגריה בוושינגטון – 6 במאי 2014 (רויטרס)
      מפגינים למען שחרור החטופות, השבוע, מול שגרירות ניגריה בוושינגטון (צילום: רויטרס)

      פעם היו שולחים מכתבים בדואר, והיום יש קמפיינים ויראליים. אומה אחת מצטיינת בכך יותר מכולן: כשזוועה מתרחשת אי-שם בעולם, האמריקנים לוחצים על "צייץ מחדש".

      קמפיין "השיבו את הבנות שלנו" (Bringbackourgirls#), הקורא לשחרור מאות התלמידות שנחטפו בניגריה בידי אנשי "בוקו חראם", זוכה לפופולריות עצומה בשבוע האחרון. אמנם, ראשיתו בניגריה אך תהילתו בארצות הברית: כמחצית מציוצי הטוויטר (למעלה ממיליון) שהכילו את התגית הזו הגיעו מאמריקה.

      ממישל אובמה ועד אנג?לינה ג?ולי, מכריס בראון ועד לנה דנהאם, כל ידוען שצירף את שמו ל"עצומה המצייצת" רק העצים את כוחה הבינלאומי. והנה: כמה מדינות מערביות כבר שיגרו לניגריה צוותים מיוחדים, כדי לסייע באיתור הנערות החטופות.

      קשה שלא להתמלא סימפתיה לנוכח המשבר הזה: כ-300 נערות נחטפו מבית ספרן ב-14 באפריל ובקרוב ימלאו חודש להיעלמותן. אנשי הארגון הקיצוני באו באישון לילה לבית הספר הנוצרי בעיר המבודדות צ?יבוק, ונטלן את התלמידות בעודן ישנות. כשהן המומות ומבוהלות, החוטפים - שהתחזו לחיילים - העמיסו את אותן למשאיות. הם בזזו את בית הספר והציתו את המתחם. עם ה?שלל? נמלטו ליערות בצפון-מזרח המדינה. כמה עשרות נערות הצליחו לברוח מהשובים בלילה הראשון, אך יותר מ-200 – 276 או 252, תלוי בדובר - עדיין מוחזקות בידיהם.

      ציוצים – ניגריה, מאי 2014 (צילום מסך)
      לפי נתוני שירות המדידה "טופסי", הקמפיין זינק, בין היתר, בזכות ציוצים של הזמר כריס בראון ואחרי פרסום שמות הנערות החטופות.

      עיני העולם באמת ובתמים מרותקות לפרשה העגומה הזו; באופן טבעי, העולם פחות מתעניין במה שקורה בניגריה הרחוקה מדי שבוע בשבוע. רק לפני ארבעה ימים, רצחו אנשי "בוקו חראם" כ-300 בני אדם בכפר גמבורו נגאלה. הרוצחים גם שדדו את בתי התושבים והציתו את כל בתי העסק בכפר הנוצרי. מניין הקורבנות שם - קשישים, נשים וילדים - היה גבוה ממספר הנערות שנחטפו, ולמעשה קרוב יותר לממוצע השבועי שקוטל "בוקו חראם" בניגריה בשנה האחרונה.

      במסדרונות השלטון בניגריה, חטיפת הנערות עוררה עניין מועט למדי, לפחות בתחילה, וגם עכשיו כנראה. חלפו שלושה שבועות עד שהנשיא גודלאק ג?ונתן טרח להודיע בפומבי כי אין לו מושג היכן נמצאות מאות התלמידות השבויות. לדברי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, הנשיא קיבל התרעה מראש על החטיפה, אך לא עשה דבר כדי לנסות למנוע אותה.

      מי שדווקא פעלה – וחבל - הייתה הגברת הראשונה של ניגריה, פיישנס ג?ונתן: אחרי שמפקד "בוקו חראם" איים למכור את הנערות לזנות, היא הורתה לעצור שתיים מהאמהות שהובילו הפגנה בבירה אבוג?ה. גם גם האשימה את הנשים בשיתוף פעולה עם "בוקו חראם", וטענה כי המשפחות בדו את החטיפה כדי להכתים את שמו של בעלה.

      כאן, במפה של שירות CartoDB, ניתן לראות כיצד הקמפיין התפשט בהדרגה ברחבי העולם - מניגריה ועד ארה"ב.

      "בוקו חראם" הוא ארגון איסלאמי קיצוני. הוא נוסד ב-2002 בצפון-מזרח המדינה על ידי מטיף פופולארי בשם מוחמד יוסף, ומאז 2009 החלו אנשיו בגל של מתקפות טרור נגד מוסדות הממשל בניגריה, ובעיקר נגד בתי ספר וכנסיות. יוסף נהרג באותה שנה בעודו בחקירה; הממשלה הכריזה כי חיסלה את הארגון, רק כדי לגלות בהפתעה שנה לאחר מכן, כי מונה לו יורש: אבו באכר שכאו (גם הוא "נהרג" כמה פעמים מאז).

      חרב הדמים האיסלאמית שמטילה אימה על הנוצרים

      שמו של הארגון מתורגם לרוב כ"חינוך מערבי הוא חטא", אך זהו ככל הנראה שיבוש של התרגום המקורי. כמה מומחים להאוסה (Hausa), שפתם של כ-30 מיליון ניגרים המתגוררים בצפון המדינה, סבורים שהתרגום הנכון של שם הארגון הוא "מלחמה בזיופים".

      מאז תחילת השנה נהרגו כמעט 2,000 בני אדם בפיגועים הקשורים ל"בוקו חראם" בניגריה. חטיפת הנערות, אם כך, לא התרחשה בוואקום ביטחוני-חברתי. אז מנין הגיע העניין הפתאומי? ומה תורם הקמפיין הבינלאומי לשחרור התלמידות, והאם הוא עושה יותר נזק מתועלת?

      קמפיין Bringbackourgirls# הוא דוגמה טובה ל-slacktivism ("עלקטיביזם", בהיעדר תרגום תקני). המונח החדש-יחסית הזה מופיע יותר ויותר בשיח העוסק בקמפיינים אינטרנטיים המתפשטים במערב. וכך הוא מוגדר באתר "המילון האורבני":

      "השתתפות בפעילות חסרת-תועלת בבירור, כחלופה הולמת להשקעת מאמץ בפיתרון הבעיה. לדוגמה: לחתום על עצומת אי-מייל שקוראת לעצור את הפשע המשתולל זה עלקטיביזם. תזיז את התחת ותתחיל לסייר בשכונה".

      למונח הזה יש קשר הדוק עם מונח מקביל: "אקטיביזם התגית". ובחזרה ל"מילון האורבני":

      "זהו סוג האקטיביזם שבו אתה ?עושה משהו? לגבי בעיה, באמצעות ציוץ או פרסום לינקים בפייסבוק, מבלי שיש לך כוונה אמיתית לעשות משהו ממשי (…) בדרך כלל, זה נמשך שבוע או שניים לפני שהמטרה נשכחת לגמרי (כלומר, מפסיקה להיות מגניבה מספיק כדי שתעביר אותה הלאה). לדוגמה: העברתי סרטון לגבי זוועות מחרידות במדינה שלא הכרתי עד שראיתי את הווידאו. אקטיביזם התגית שלי עומד להשיג משהו!".

      ההשוואה המיידית לקמפיין אינטרנטי, שמנסה לפתור בעיה באפריקה דרך ציוצים מהצד השני של האוקיינוס, היא לקמפיין "קוני 2012", שקרא לפני שנתיים לעודד מודעות לפשעיו של ג?וזף קוני, מנהיג "צבא ההתנגדות של האל" (LRA). הקמפיין לווה בסרט דוקומנטרי קצר, שתיאר כיצד עשרות אלפי ילדים אוגנדים גויסו למלחמות הגרילה במדינה. הסרט נחשב לאגדה ויראלית; ריהאנה היללה, אופרה המליצה וג?סטין ביבר שיבח: ?חובה לצפות?. ואכן, שני מיליון וחצי צופים הקליקו וצפו.

      מבקרים טענו שהסרט גרוע, מפני שהוא חילק את העולם לרעים נגד טובים בצורה אמריקנית מדי; הוא התעלם מהאחריות של ממשלת אוגנדה למצב, ובכלל, הוא נוצר בידי חבורת מטורללים שרק רצו לעשות כסף. כל זה כנראה נכון. אבל הבעיה המרכזית בסרט הייתה אחרת: קוני חטף ילדים כבר 10 שנים לפני שהפך לכוכב ויראלי בעל כורחו. העניין התקשורתי בו אבד. עד היום הוא מסתתר.

      לא תמיד הקמפיינים האלה נידונים לכישלון: מחאת הבחירות באיראן ב-2009 לובתה באמצעות האינטרנט ולא הייתה נוסקת ללא הרשתות החברתיות. בטורקיה, ראש הממשלה ארדואן מגדיר כעת את טוויטר ואת יוטיוב כאויבי המדינה, אחרי שמשתמשים אנונימיים העלו לשם הקלטות שחושפת את השערוריות שבהן הוא מעורב. קמפיין התמיכה ב?דוד הנחלאווי? זכה, ועדיין זוכה, לפופולאריות עצומה, שמכניסה את דובר צה?ל לפאניקה מבורכת. קמפיינים יכולים לעבוד, בתנאי שהם פועלים ברדיוס סביר.

      בסרטון: מנהיג בוקו חראם מאיים למכור את הנערות

      ניתן כמובן לטעון שהקמפיין Bringbackourgirls# לא יכול להזיק, ושאין פסול בעידוד למודעות ולתשומת לב למשבר בניגריה. אך זיינפ טופקג’י, מהמרכז למדיניות טכנולוגיית מידע באוניברסיטת פרינסטון, סבורה שהתפשטות מהירה מדי של קמפיין כזה טומנת בחובה כמה סכנות. במאמר שפרסמה באתר הבלוגים ?מדיום?, היא שואלת האם למושגים כמו "מודעות" ו"תשומת לב" יש מקום במשבר שכזה:

      "אני מפחדת, בגלל שתשומת לב - כמו שאומר הפתגם טורקי לגבי אלכוהול - אינה מתנהגת בשקט כשהיא מחוץ לבקבוק באותן האופן שבו היא נוהגת כשהיא עדיין בתוכו, שקטה ושלווה. כשנותנים דרור לתשומת לב, יש לה כנפיים חזקות, עצמאיות והרסניות. היא רושפת אש לעבר מי ששיחרר אותה, ולעתים קרובות יש לו מעט שליטה עליה. תשומת הלב מפחידה אותי, במיוחד כאשר חסרי הכוח מפעילים אותה, אלה שזקוקים לתשומת הלב יותר מכל אחד אחר, משום שהיא בורחת מידיהם במהירות רבה כל-כך. תשומת לב, כמו כל דבר אחר בעולם, לא חיה בהקשר ללא כוח.

      "תשומת לב יכולה לגרום לזיהוי של האדם הלא-נכון כמחבל בבוסטון - ולגרום לסיכון של חייו; תשומת לב, למרבה המזל, לא גרמה להתערבות חיצונית קיצונית באוגנדה (אך אני תוהה עד כמה היא הקשתה על המדינה לשקם את פצעיה?)".

      אחד המבקרים החריפים ביותר של הקמפיין הוא הפובליציסט האמריקני-ניגרי טג?ו קול, שהשתלח בטוויטר נגד מי שצייצו מחדש את התגית המשוייכת לו. "אני מבין את הדחף ?לעשות משהו?, אבל בוקו חראם הוא ארגון ענק ומסובך. זה גורם לקוני להיראות כמו משחק ילדים". לדבריו, אם ייעשה "משהו" בסופו של דבר, סביר להניח ש?כמו בעבר, זה יגרום לילדים וילדות רבים להיהרג, ואף אחד לא ייקח על זה אחריות (…) ומה אפשר לעשות כדי לעזור? אלא אם אתה ניגרי עם זכות חוקתית להשתתף בתהליך הדמוקרטי של ניגריה - כמעט כלום".

      ג?ומוקה באלוגון, מעורכות האתר Compareafrique, הציגה עמדה עגומה בהרבה. ?אלא אם אתם אזרחי ניגריה, אין דבר שתוכלו לעשות לגבי הנערות הנעדרות. ההתעקשות שלכם להפציר באמריקה להשתמש בכוח צבאי כדי לפתור את המשבר, רק תוביל לפגיעה בניגרים עצמם?, כתבה במאמר המערכת שהתפרסם השבוע באתר.

      "אולי אינכם יודעים זאת, אבל צבא ארה"ב אוהב את התגיות שלכם, כי זה מעניק לו לגיטימיות להגדיל את פעילותו באפריקה?, טענה באלוגון. ?כאשר אתם לוחצים על המערב, ובפרט על הממשלה האמריקנית, להתערב בעניינים פנימיים באפריקה, אתם הופכים לחלק מהבעיה".

      "נחמד שאכפת לכם", כותבת באלוגון בפנייה לאמריקנים, "אך אלה הניגרים שפנו לנשיא הלא-יוצלח שלהם וביקשו ממנו לטפל במשבר הנערות החטופות. זה בידיים שלהם לדרוש צדק עבורן, ולהבטיח שהממשלה בניגריה תשלם".

      ומה בכל זאת אפשר לעשות?

      התערבות צבאית – מצד צבא מקומי או זר - לא תועיל, כנראה, שכן ניסיונות קודמים לשחרר בני ערובה שהוחזקו על ידי "בוקו חראם" הסתיימו כמעט תמיד ברציחתם. כפי שהודה הנשיא ג?ונתן, איש אינו יודע היכן מוחזקות הנערות. האמריקנים מעריכים שהחוטפים כבר בודדו אותן לכמה קבוצות נפרדות, ובעיתונות הבריטית פורסמה הערכה כי חלק מהחטופות כבר הוברחו לקמרון השכנה.

      שרה מרגון, נציגת ארגון "משמר זכויות האדם" בוושינגטון, מעריכה כי ממשל אובמה פועל בצורה נבונה כשבחר לשלוח לניגריה קבוצות מאסכולות שונות של מומחים, בהם פסיכולוגים, אנשי מודיעין וקציני צבא. לדבריה, האמריקנים יצטרכו לוודא שהכוחות הניגרים לא יפעלו בצורה פזיזה מדי, באופן שעלול להלחיץ את החוטפים. "להבנתי, חלק מהמומחים נשלחו בחשאי", אמרה. "אך צריך גם לשלוח מסר פומבי, כדי שגם תושבי ניגריה יבינו מה קורה".

      אין ערובה לכך שהמשבר בניגריה, הכלכלה הגדולה באפריקה, יסתיים בצורה טובה. "בוקו חראם" מתואר כארגון שאל-קאעדה מצטייר לעומתו כמנומס. אנשיו לא יהססו לערוף את ראשיהן של מאות התלמידות בכל רגע; המאבק בין הארגון לבין הממשלה יימשך, ואילו הקמפיין הוויראלי, כנראה, יישכח כלעומת שבא.

      בינתיים, "בוקו" כבר בוחן את השטח במדינות השכנות. השבוע דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס כי 30 מאנשי הארגון תקפו תחנת משטרה בקמרון, בזזו את המקום והרגו שוטר.

      ידיעות קודמות בנושא:
      "300 נטבחו במתקפת טרור בניגריה"
      כך פועלת תעשיית חטיפות הילדות באפריקה
      "התלמידות בידינו, נמכור אותן בשוק"
      חרב הדמים האיסלאמית שמטילה אימה על הנוצרים

      *אוריה כנף uriah_c@walla.net.il