פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיקרתי הפגנות, פגשתי חמושים בעזה. דבר כזה עוד לא קרה לי

      תוך שניות הייתי מוקף בעשרות רעולי פנים שנופפו באגרופים. ה"כמעט" יכול היה להיגמר כלינץ', וברור שמשהו במערכת היחסים הרגישה נסדק. אבי יששכרוף מספר על רגעי האימה ברמאללה

      סיקרתי הפגנות, פגשתי חמושים בעזה. דבר כזה עוד לא קרה לי
      צילום: דניאל בוק, עריכה: יותם בן-דוד

      הניסיון של כמה עשרות פלסטינים לפגוע בצוות וואלה! חדשות במהלך סיקור הפגנה ליד ביתוניא שממערב לרמאללה אתמול (שישי) לא הפתיע אותי במיוחד. גם לא את הקולגות שלי מהצד הישראלי. זו תקופה ארוכה שאנחנו, העיתונאים הישראלים המסקרים את הזירה הפלסטינית, נתקלים בעוד ועוד קשיים להיות "שם", בגדה המערבית, בערים הפלסטיניות. עוד ועוד איומים נזרקים לאוויר, עוד ועוד ניסיונות של אזרחים פלסטינים לגרש אותנו מזירות אירועים. אולם החידוש של החודשים האחרונים, הוא שבניגוד לשנים שעברו, משהו במערכת היחסים בין עיתונאים משני הצדדים נסדק. מורי ורבי דני רובינשטיין אמר פעם כי במהלך מאה שנים של הסכסוך הישראלי- פלסטיני, שמרו שתי קבוצות באוכלוסייה על שיתוף הפעולה ההדוק ביניהן: עבריינים ועיתונאים. והצדק עמו.

      עוד על הנעשה בשטחי הרשות ועל המשבר בתהליך השלום:
      לאחר הרג הפלסטינים: "התיאום הביטחוני על סף קריסה"
      "אבו מאזן לא יכהן כראש ממשלת האחדות הפלסטינית"
      קרי נפגש עם אבו מאזן: "הדלת לשלום נותרה פתוחה"

      הלווייתם של שני הצעירים הפלסטינים שנהרגו מאש צה"ל בהפגנות יום הנכבה, רמאללה, מאי 2014 (רויטרס)
      המצב השתנה. המון פלסטיני בהלווייתם של צעירים שנהרגו מאש צה"ל, אתמול ברמאללה (צילום: יותם רונן)

      אבל המצב השתנה לאחרונה. זה החל כיוזמה של קבוצת עיתונאים פלסטינים בעלי יומרות פוליטיות "להעניש" את עמיתיהם הישראלים על כך שלא מותרת להם כניסה לשטחי מדינת ישראל. וצריך לומר: איסור הכניסה של חלק מהעיתונאים הפלסטינים לתוך מדינת ישראל הוא תופעה מגונה שיש להפסיקה. ובכל זאת, האמצעי שבחרו אותם עיתונאים פלסטינים צעירים כדי למחות על האיסור – למנוע מעיתונאים ישראלים להיכנס לשטחי הרשות – אינו משרת איש.

      הליגה הערבית - לכל הטורים של אבי יששכרוף

      למרבה הצער, מניעת הכניסה של עיתונאים ישראלים לשטחי A לא תוביל להסרת מגבלות הכניסה של עמיתינו הפלסטינים לתוך מדינת ישראל. מה שאולי לא הבינו אותם עיתונאים פלסטינים צעירים הוא שעבור השלטונות, הכניסה של עמיתיהם הישראלים לשטחי הרשות היא בגדר כאב ראש גדול שהיו שמחים להיפטר ממנו. יתרה מכך, הקריאה לסלק עיתונאים ישראלים משטחי הרשות הובילה לאווירה אלימה ומתלהמת נגדנו. כמעט כל עמיתיי בצד הישראלי חוו על בשרם בתקופה האחרונה אירועים לא נעימים, בלשון המעטה. גם אני. אתמול נחצה קו מסוים. האיומים גלשו לאלימות של ממש, ולמה שאני חוויתי כניסיון לינץ'.

      מה בדיוק קרה שם?

      למרבה הצער, זה החל בגלל פרובוקציה של אנשים שהזדהו כעיתונאים פלסטינים. תחילה ניגשו שניים מהם, אחד בשם אחמד זיאדה שהסכים להזדהות בשמו, ועמו צעירה שאני חושד שכלל לא הייתה עיתונאית, לצלם וואלה! חדשות דניאל בוק (בבדיקת הצילומים לאחר מכן הבחנתי באותה צעירה כשהיא רעולת פנים עם דגל פלסטין גדול). לאחר שדניאל הזדהה כצלם ישראלי, הצעירה, יחד עם אדם נוסף אחר שלהערכתי אינו פלסטיני אלא אירופי, דרשו ממנו להסתלק מהמקום והובילו אותו אל מחוץ לזירת ההפגנה.

      הלווייתם של שני הצעירים הפלסטינים שנהרגו מאש צה"ל בהפגנות יום הנכבה, רמאללה, מאי 2014 (יותם רונן)
      כנראה טעיתי, אבל סירבתי לעזוב. רמאללה, אתמול (צילום: יותם רונן)

      ניגשתי אל אותו אחמד זיאדה, והוא הדף אותי לאחור בידיו תוך שימוש בכוח ודרש שאסתלק. לאחר מכן פניתי אל השניים וביקשתי שיניחו לדניאל וידברו אתי, שכן דניאל אינו דובר ערבית. מכאן החלו העניינים להידרדר, ובמהירות. הסברתי לשניים שעל פי ההבנות שאליהן הגיעו לאחרונה עיתונאים משני הצדדים, אין כל מניעה שאנו הישראלים נהיה במקום. הם התווכחו עמי ודרשו שאסתלק. בדיעבד, ייתכן שהיה זה טיפשי מצדי בכלל להתווכח, והייתי צריך לקחת את דניאל ולהסתלק משם.

      כנראה טעיתי, אבל סירבתי לעזוב. בינתיים הסבירה לי הצעירה בתנועות מאיימות שהיא הולכת לקרוא למישהו ושוחחה במקביל עם אדם מסוים בטלפון, שכנראה אמר לה שאין בעיה עם הנוכחות שלנו במקום. אולם בעודה מסיימת את השיחה ומסבירה לחברה ש"זה בסדר", תוך שניות מצאתי את עצמי מוקף בעשרות צעירים, רעולי פנים ולא רעולי פנים, שמנופפים באגרופיהם וקוראים לחברים נוספים להגיע. משום מקום כמעט קפצו עליי שני פלסטינים, שהבחנתי שאינם בגיל הממוצע של ה"שבאב", אלא מבוגרים יותר. הם דרשו מהצעירים שביקשו לפגוע בי לשחרר אותי. אנשים החלו למשוך אותי לכיוון אחד בעוד השניים מושכים אותי לכיוון אחר. נשמעו קריאות אלימות ואז החלו הרמות הידיים. אחד הצעירים נופף באגרוף מול פניי ואני צעקתי לו שלא יעז. האווירה הייתה של על-סף לינץ', ושני הפלסטינים המבוגרים המשיכו לצעוק לכל עבר שיניחו לי וש"הוא אתנו".

      הלווייתם של שני הצעירים הפלסטינים שנהרגו מאש צה"ל בהפגנות יום הנכבה, רמאללה, מאי 2014 (יותם רונן)
      האווירה הייתה של על-סף לינץ' (צילום: יותם רונן)

      באותן שניות פחדתי לגורלו של דניאל. לא ראיתי אותו וההמון המשיך ללכת עמי ועם שני המבוגרים לכל עבר, תוך קריאות שנשמעו מצד אחד לפגוע בי, לצד קריאות אחרות להניח לי. אני זוכר הרבה פרצופים של אנשים שנראו לי עיתונאים זרים, מסתכלים בי ובוהים מבלי שיעשו דבר. ואז מישהו ניגש אליי מאחור ובעט. ואז ניגשו עוד שניים והיכו אותי בגבי וברגל. זה הכול. לא היכו אותי בפניי, לא נגרם לי שום נזק אחר. אבל תחושת חוסר האונים הייתה נוראית. ידעתי שאני נתון לחסדיהם של שני אנשים זרים, שאיני יודע מי הם ומה הם. ולא ברור כיצד, הם הצליחו לשכנע את ההמון, כמעט בכוח, להניח לי להיכנס למכונית שלי, יחד איתם. ועדיין לא הבנתי היכן דניאל. לאחר כמה שניות איתרתי אותו וגם הוא נכנס לרכב. ואז החלו הצעירים לתקוף את הרכב. אבל בשלב הזה כבר התנעתי ונסענו מהמקום בלוויית שני המצילים שלי. במכונית למדתי שאלה אנשי ביטחון פלסטינים, מהמודיעין הכללי. כשהגענו למפקדה שלהם, מפקד האזור ואנשיו ביקשו להרגיע אותנו. הרבה קפה, תה, קצת ממתקים וסיגריות, הכול כדי להוריד מעט את המתח. בחלוף שעה כבר הייתי בצד הישראלי של המחסום.

      האם אחזור לשטחי הרשות? חד-משמעית כן

      ב-12 השעות האחרונות נשאלתי יותר מפעם אחת אם הייתי בסכנה. אני אגדיר זאת כך: לולא שני אנשי המודיעין הפלסטינים, האירוע הזה היה מסתיים בצורה קשה הרבה יותר. הרבה יותר. גם המודיעין הפלסטיני שותף להערכה הזו ואני יודע שגם בצה"ל הגיעו למסקנה זו. כן, חשתי שחיי היו בסכנה, כן חשתי חוסר אונים מוחלט בשניות הללו שבהן פשוט משום מקום מזנק עליך המון המבקש לפגוע בך. וזו תחושה שהותירה אותי כועס במיוחד. במשך 14 שנים כמעט אני מסקר את הזירה המזרח-תיכונית, ובעיקר את הפלסטינית. סיקרתי הלוויות, הפגנות, ומה לא. נפגשתי עם עשרות מבוקשים חמושים, הייתי בעצרות בעזה שבהן עשרות אלפי תומכי חמאס בהם מאות חמושים קראו מוות לישראל. ועם זאת, תקרית אלימה שכזו מעולם לא קרתה לי.

      שמח' בסאם א-סעדי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי בגדה בראיון עם אבי יששכרוף בג'נין (מערכת וואלה! NEWS , סייף א-דח'לה)
      להביא את תמונת המציאות הפלסטינית. אבי יששכרוף מראיין את מנהיג הג'יהאד האיסלאמי בג'נין, בסאם א-סעדי (צילום: סייף א-דח'לה)

      ועוד שאלה ששאלו אותי אינספור פעמים בשעות האחרונות. האם אחזור לשטחי הרשות ואסקר אירועים? התשובה היא: חד-משמעית כן. אני יודע שהעבודה הזו אינה צפויה. אבל לרגע אחד לא נפגעה האמונה שלי שהתפקיד שלי או השליחות העיתונאית חייבת להימשך כדי להביא לידיעת הציבור הישראלי את תמונת המציאות הפלסטינית: את הרע, כמו אותם צעירים ו"עיתונאים" ביקשו לפגוע בי, וגם את הטוב – ויש בשפע – כמו המצילים שלי ואותם צעירים אחרים שקראו לא לפגוע בי. זו החובה שלי ושל כל אחד מעמיתיי. כי אם לא נעשה זאת, ההתעלמות הישראלית ממה שמתרחש בשטחים רק תימשך, עד שתוביל לאלימות בקנה מידה רחב הרבה יותר .