יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל תשע"ד

"נשארת בן 20": החלל האחרון במלחמת יום כיפור

40 שנה חלפו מאז המלחמה הארורה ההיא. בת ציון חופשי מספרת על יזהר, הבן שנפל, ועל המכתבים שהיא כותבת לו מאז כדי לסייע לכאב: "הפצע טרי כאילו זה קרה אתמול"

יאיר אלטמן
"כל מה שיפה בטבע, הוא תיעד", יזהר חופשי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

40 שנה חלפו מאז המלחמה ההיא, 40 שנה מאז שכלה בת ציון חופשי את בנה יזהר, נהג טנק בחטיבת השריון שנרשם כחלל האחרון של מלחמת יום הכיפורים. אולם, למרות עשרות השנים שחלפו מאז, דומה שצלקות המלחמה ההיא רק מעמיקות עם הזמן.

מתוך אלבום ישן ומעלה אבק פותחת בת ציון שוב את הזיכרונות והפצעים, התמונות והשירים, שהרכיבו את ימיו האחרונים של בנה. יזהר היה צלם-אומן ותיעד במצלמה אישית את מאורעות המלחמה, הלוחמים שנחו אחרי הקרב, השלדים המעשנים של השריון המצרי בתעלה, חיילים מאובקים מעשן קרבות. תמונות פשוטות של חיי היום-יום במציאות בלתי אפשרית. בת ציון מדברת אל התמונות, מתחילה לספר את סיפורה וניכר שעדיין חייה את התקופה ההיא.

יזהר נולד בקריית חיים ב-1953 כתינוק חולה אסטמה. באותן שנים, כחלק מהטיפול הייתה צריכה המשפחה לנדוד ממקום למקום בין אזורי אקלים שונים. "כך למדנו להכיר את הארץ", היא אומרת. "גרנו שלוש שנים ברחובות, משם עברנו לקיבוץ לוחמי הגטאות וכפר מנחם וכשהוא היה בן 11 הגענו לקריית ביאליק, אז המחלה נעלמה".

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות:
"בקרב אין ברירה, תהיה חזק ותתאבל אחר כך"
"אני רוצה לשאת תפילה בקשר"; "כאן קודקוד, אמן"
"לתת פנים לנופלים": מנציחים את החללים השקופים

עוד בוואלה!

הישראלי הזה יהיה אלוף העולם במשחק שכולם מדברים עליו?

לכתבה המלאה
(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

בתמונות בשחור לבן נראית דמותו של נער יפה תואר, חיוך רחב ואהבה לאנשים. בתמונות אחרות הוא נראה רוקד ושר, אבל בעיקר, יזהר היה ילד של טבע, שאהב בעלי חיים והם אהבו אותו. "הם הרגישו בזה והלכו אחריו", נזכרת בת ציון. "יום אחד הוא הגיע עם כלב ענק הביתה ואמר לי 'אמא, מה אני יכול לעשות? הוא הלך אחרי'. ביתנו תמיד היה מלא חתולים".

יום הזיכרון: הדליקו נר בפייסבוק לזכר הנופלים

בחדרו עוד נמצאות תמונות נוף, בעלי חיים וציפורים. "יזהר אהב לצלם, ואלו התמונות שלו", היא מסבירה. "כל מה שיפה בטבע, הוא תיעד".

בגיל 17.5 התגייס יזהר לנח"ל יחד עם חבריו מתנועת מחנות העולים וסופח לקיבוץ אייל. "הוא אהב את האדמה, את הדיר, את החיים החקלאיים ואף אימץ כבשה שנולדה נכה", מספרת בת ציון. "אני זוכרת איך הוא טיפל בה והיא הלכה אחריו כמו ילד שהולך אחר אביו".

מהמשק אל הטנק

המלחמה תפסה את יזהר במשק, וביומה הראשון הוא וחבריו נקראו לרמת הגולן, שם עלו על טנק עימו נסעו לסיני. מיד עם הגעתם לחזית הדרום ספגו הפגזה, ויזהר נפצע בפעם הראשונה מרסיס בלחי. "פינו אותו לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית, י"א) אבל הוא הסביר לחובשים שהוא לא יכול לשהות שם. 'אין לנו נהג טנק אחר והצוות צריך אותי' אמר וחזר לטנק". מאז ועד מותו הספיק יזהר להיפצע עוד שלוש פעמים ובפעם האחרונה אף איבד את שמיעתו. "הוא שנא את המלחמה במלוא מעודו. נפשו הייתה נתונה לקיבוץ, לחברים ולעבודת האדמה", טוענת אמו.

אהבתו לבעלי החיים לא פסחה גם על המלחמה. כשכוח השריון בו שירת חצה את התעלה לאדמת מצרים, מצא בשולי הדרך כבשה רעבה בה טיפל. עד מהרה הוכנסה הכבשה ההמומה אל תוך הטנק, מצאה עצמה חלק מהצוות האורגני והייתה לכבשה הטנקיסטית הראשונה בהיסטוריה. "הוא לא נתן לאף אחד לגעת בה", מסבירה בת ציון, בשמץ של גאווה. "כדי להשתיק טרוניות של חבריו לצוות הוא אף הדביק כיסאות לדופן הטנק כדי שיהיה נוח לשתות קפה".

באותה תקופה גילה יזהר אהבה נוספת – למילה הכתובה. המאורעות שראה, החברים שנפלו לידו עוררו בו צורך רדום להביע ולכתוב. "הוא כתב שירים ושלח אותם רק לי", היא אומרת. "הוא היה נוהג לומר שרק אני אבין, כי אני כותבת בעצמי והשביע אותי לא לספר כדי שחבריו למשק לא יצחקו עליו".

לפעמים הוא עונה לה. פינת הנצחה לזכרו של יזהר (צילום: באדיבות המשפחה)

בדף מהודק בניילון, שומרת בת ציון את המכתבים שהגיעו מהחזית. "מדוע הוא ולא אני, מדוע זה ולא אחר", נפתח אחד מהם, מי הוא שקבע, מי מי הוא שופט החיים, זה חורץ לקבוע מוות, הרשות למי להחליט הלו לא קיימת כזאת, הלו אין קובע כלל, הרי כולנו יודעים שהכל תלוי במזל".

דף נוסף עובר, עוד קצת אבק מתערבב בחלל האוויר ומכתב נוסף, מצהיב מכאב ומזמן שחלף כנראה, ובו כבר נשמעת הקריאה לחשבון נפש:

"היש לוחם בנינו שלא עשה חשבון נפשו ברעש ובחמה
היש לוחם בנינו שלא רצה רגע להיפצע ולהפטר מהרעש הזה
היש לוחם בנינו שלא ראה את תמונת המוות מול עיניו
היש לוחם בנינו שלא חשב על אפשרות פגיעת המוות בו
היש אדם בנינו שתמונת ביתו לא ריצדה נגד עיניו
היש אדם בנינו שלא ויתר על כיבוש למען אישתו וילדיו
אלא שישנם כאלו עדיין מרגישים כל זאת
אלו שגם חשבו כמונו ולא זכו
דוממים היום לעולם".

עם שוך הקרבות החלה מלחמת ההתשה. צבאות האויב נוצחו או כותרו, אך הפגיזו מעת לעת וירי צלפים המשיך לגבות קורבנות. "מדי פעם הוא היה יוצא לחופשה, אז היה חוזר למשק", היא משחזרת, "הוא לא כתב יותר, אבל מאורעות המלחמה לא עזבוהו, הוא ניסה לשכוח אבל דיבר על כך כל העת".

הכבשה הטנקיסטית שרדה את המלחמה וחזרה לשדות המרעה במצרים עטורת קרבות. "כשהשריון חזר לארץ הוא פגש בדרך רועה צאן. הוא עצר את הטנק, נתן לו את הכבשה ואמר לו 'תשמור עליה, אני שמרתי עליה כל המלחמה'", היא מספרת.

רסיס תועה גדע הכול

הפעם האחרונה שבת ציון ראתה את בנה הייתה לאחר שנפצע בפעם הרביעית והאחרונה, שבועיים לפני שנפל. "הדף פגז לקח את שמיעתו ומאז היה חרש", היא מספרת. "זה היה בבית חולים זיו שבצפת, הוא צלצל אלינו ואמר שזה שום דבר".

ביום האחרון לשירותו, שנתיים וחצי לאחר תום הקרבות נקראה פלוגת השריון בה שירת חזרה לגולן, לחתום על הציוד ולהשתחרר. "היינו אמורים להגיע למשק לרגל חג הביקורים אבל אמרו לנו לא לבוא משום שהעלו את החבר'ה לגולן להשתחרר", משחזרת בת ציון. ב-31 במאי 1974, ביום שישי בשעה 12:00, נכנסה לתוקפה הפסקת האש עם הכוחות הסורים. "הוא ישן בטנק", היא אומרת, "וביקש מחבריו לקרוא לו כשהכול ייגמר משום שהוא לא שומע".

יזהר ירד להכין לחבריו קפה, ואז, חצי שעה לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, פתח הצבא הסורי בהתקפה אחרונה. פגזים נחתו מסביב וצוות הטנק הסתתר לרגלי חומת אבנים בצורה. נתז של אבן בזלת שחורה שריסק פגז חתך את צווארו של יזהר וקרע את העורק הראשי. תוך דקות ספורות יזהר נהרג, ושניים מחבריו לצוות נפצעו. בן 20 היה במותו.

יזהר חופשי היה החלל האחרון של המלחמה הארורה ההיא. חצי שעה לפני הפסקת האש, לאחר שלחם בקרבות בסיני, לאחר שראה את חבריו נופלים, לאחר שנפצע בעצמו ארבע פעמים, אושפז וחזר לקרב, לאחר שתיעד את הקרבות בשירים, תמונות וסיפורים ושמע את הידיעות על סיום המלחמה, לאחר שכבר דמיין עצמו נוסע חזרה הביתה, גדע תועה רסיס את כל אלו וקטע באחת חיים של משפחה שלמה.

"אני זוכרת היטב את הרגע שהודיעו לי", אומרת בעצב בת ציון, "זה היה יום שישי, חזרתי מעבודתי בבית הספר. ב-12:00הודיעו ברדיו שהייתה הפגזה בגולן ושלושה מחיילנו נפגעו. בעלי חזר הביתה מהעבודה ואמרתי לתומי איזו אם תקבל הערב את הבשורה. ב-18:00 כבר דפקו על הדלת".

"אני זוכרת היטב את הרגע שהודיעו לי". יזהר חופשי (צילום: באדיבות המשפחה)

הפסקת האש כבר נכנסה לתוקף, סוף השבוע הגיע, נראה כי הכל עבר. הופתעת?

"לא. למרות שהגיעה השבת ידעתי שלא נוכל לנוח. כל אותו היום הייתה לי תחושה שמשהו עומד לקרות. אותו אינסטינקט אימהי שאומר לך שמשהו נורא התרחש".

הוא סיפר לך על תכניותיו לעתיד?

"הוא רצה להמשיך לעבוד במשק וגם נשלח מטעמם להשתלמות בעבודות חקלאיות במכללת 'רופין'. היה בטוח שיבנה את חייו בקיבוץ כמו שחבריו עשו עד היום".

כשקיבלו את חפציו של יזהר מצאה בת ציון, סגור בתוך קופסה, את שירו האחרון:

"מתי יבוא הזמן שנשב כולנו יחד מסביב לשולחן עם עוגיות וקפה בפינג'ן
ונספר איך היה לחיות כאן בארץ נוכרית מבעד למסך העשן
ומתי יבוא זה היום, היום בו יתגשם החלום
החלום על תצפית השלום
הרי מה הביאנו הלום – אם לא חלום השלום"

40 שנה בתוך יומן

מאז ועד היום כותבת בת ציון לבנה ביומן, כמסרבת להשלים עם האובדן. מספרת על אירועי היום, השעה והמשפחה, מה קרה ומה צריך לקרות ולפעמים, לפעמים הוא עונה לה.

40 שנה אחרי ונדמה שהזמן עצר מלכת, ואינו מטיב עם הכאב. 40 שנה מתכתבת אם עם בנה שאבד בקרב, מתקשרת עם דמות רפאים שקיימת כעת רק בראשה, לזכור ולא לשכוח כל שיחה עם מי שהכירה כה טוב עד שהפך לישות נפרדת, מגיבה ויוזמת. ניסיון לקבל תשובות לשאלות שנותרו פתוחות, ואולי לשאלה הגדולה ביותר, כיצד קרה שבנה שגידלה במשך 20 שנה לא חזר? "כבר 38 שנים אתה בן 20, וכך תישאר לעולמי עולמים", כתבה לו.

"אני כותבת יומן, מדברת איתו, מספרת לו מה קורה, שעכשיו אביב", היא אומרת. "בשנים הראשונות נהגנו לנסוע בכל יום שישי לבית העלמין. לאחרונה קשה לי לנסוע, אביו כבר איננו ואני מסתפקת בכתיבה ובנסיעה אחת לחודש. לזכור זוכרים בכל פינה בבית - השירים שלו, התמונות שהוא צילם נמצאות בכל מקום. אחרי 40 שנה הפצע טרי כאילו זה קרה אתמול. הזמן הוא לא רופא נאמן. השאלות נותרו פתוחות ואין מענה. למה זה קרה? תשובות אין לאף אחד. אבל זה קרה, זה היה הגורל".

המבט המזוגג של בת ציון באוויר מרמז שהיא שבה לשקוע בזיכרונות ההם, כמעט ניתן לחוש את יזהר יושב לידה. "תודה ששיתפת אותי" אמרתי לה. אולי בעולם אחר, במציאות אחרת, גם יזהר מחכה להמשיך את מה שנמנע ממנו. אולי שם, הם יחד.

"אני כותבת יומן, מדברת איתו", דף מהיומן שכותבת בת ציון לבנה (צילום: באדיבות המשפחה)

לפניות לכתב יאיר אלטמן: talk2yaira@walla.com

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully