בימים האחרונים תקפו פרשנים בכלי התקשורת את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על כך שהרהיב עוז והמשיך להצהיר, במהלך טיעוניו לעונש, כי לא נטל שוחד, הגם שהורשע בכך, ומשכך הרע את מצבו בעיני השופט דוד רוזן. פרשנות זו שגויה ומקורה בתזזיות הנעוצה בסדרי הדין.
אבהיר: משום סדרי הדין, נקלע אולמרט שלא בטובתו בתזזיות חדה ביותר, המשולה לדהירה חסרת מעצורים ברכבת ההרים "הולילנד". התזזיות היא תולדה של מספר נתונים אשר מטבעם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. ראשית, כתב האישום, ככל שהדבר נוגע לאולמרט, התבסס בעיקרו על ראיות נסיבתיות, להבדיל מראיות ישירות, לפיהן הורה אולמרט לשמואל דכנר להעביר חצי מיליון שקלים לאחיו יוסי, לא הוצגה ראייה שהסכום הגיע בפועל לאח. דכנר קיפד את פתיל חייו, טרם שנחקר על ידי סנגוריו של אולמרט, השופט רוזן העיר לסנגורי אולמרט כי נאשמים אחרים משוועים להיות במצבו של אולמרט ועוד.
צבר הנתונים הללו העניק את התחושה שאולמרט נע על מי מנוחות וההכרזה על זיכויו היא עניין של זמן. אלא שאז פורסמה הכרעת הדין וזו הייתה עבורו אפוקליפסה, מפץ גדול. אולמרט, כך יש להניח, נחרד מעצם הרשעתו. השופט רוזן לא הסתפק בקביעה כי הוא מצא אותו חייב בדינו, אלא ריסק את מהימנות גרסתו עד שלא הותיר ממנה דבר. המעבר המהיר משלב הפנמת ההרשעה לשלב בו ביקש אולמרט את רחמי בית המשפט הינו פרדוקסלי במשפט פלילי. זאת שהרי אולמרט ביקש את רחמי בית המשפט על מעשה אשר לתפיסתו מעולם לא ביצע. קשה ליישב את הפרדוקס, אך זה טיבו וטבעו של ההליך הפלילי ואין בלתו.
אולמרט, ככל נאשם, אמור ל"הרכין ראש" בפני ממצאי הכרעת הדין ואל לו לערער עליהם בשלב גזירת הדין, לאחר מכן, בשלב הערעור, זו זכותו המלאה. אולמרט לא יכול היה להתאפק אמנם, אך בית המשפט לא אמור לתפוס אדם בשעת צערו. יש נאשמים שבוחרים במצב דומה להביע סוג של התרסה כלפי בית המשפט באומרם "ידינו לא הייתה במעל", ונמנעים מללמד סנגוריה וזכות על עצמם. אין תבונה במהלך שכזה וכסנגור לא הייתי ממליץ לעשות כן משום שבכך עלול נאשם "להקים עליו" את בית המשפט ולהיענש באופן חמור יותר. הדרך הנבונה בסיטואציה מביכה זו היא ללקט את הנסיבות שנזקפו לטובת אולמרט בהכרעת הדין לצד פועלו (בתקשורת ידעו לציין כי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן היה אמור להעיד לטובתו אלא שהדבר לא יצא לפועל, מהלך שהיה ראוי לטעמי) ולהציג תקדימים בדבר ענישה מקלה. אולמרט נקט בדרך ביניים והיא מקובלת באקלים דיני העונשין.
במקרה של אולמרט, המעבר החד הזה טובל באופן יוצא דופן בשני מהלכים לא מקובלים ולא ראויים. הראשון - זימון אולמרט, מיד לאחר הכרעת הדין, לחקירה בחשד לשיבוש הליכי משפט והדחת עד בהקשר עם שולה זקן. מהלך זה השחיר, קרוב לודאי, את פני אולמרט בפני השופט רוזן ולו גם באופן תת-הכרתי. ראוי היה לגורמי האכיפה להשהות את ביצוע החקירה עד לסיום ההליך הרגיש של גזירת העונש. אולמרט, שטרם התאושש מ"סנוקרת" הכרעת הדין, מצא עצמו נאבק על חפותו בחדרי החקירות בפרשה אחרת.
פרשת שחיתות חמורה צריכה עונש חמור בצדה / פרשנות
המהלך השני היה בדמות בת קול שיצאה ממשרדי הפרקליטות והצהירה על העונש הראוי לאולמרט. עמדת התביעה הכללית באשר לעונש הראוי יש להשמיע באולם בית המשפט ולא קודם לכן בכלי התקשורת. בת קול זו שיחקה ובצדק לידי אולמרט הטוען כי רוקדים על דמו.
לא לחינם אמרו חכמנו ושופטינו כי מלאכת גזירת דין מלאכה קשה היא. הרמב"ם אסר על מינוי דיינים חשוכי ילדים משום שאין הם יכולים לחוות את טבעם של רחמים .עד כדי כך חשובה ורגישה מלאכת גזירת הדין.
השופט רוזן - מהמחמירים
כך או כך, דומה שדרישת הפרקליטות להטלת עונש חמור על אולמרט נועדה לקבוע רף ענישה גבוה מזה שנקבע עד כה בפסיקה בעבירות שוחד, עיינו ערך חבר הכנסת והשר לשעבר שלמה ביניזרי שנידון בערכאה ראשונה בבית המשפט המחוזי בירושלים ל-18 חודשי מאסר, השר לשעבר אריה דרעי שנידון לשלוש שנות מאסר. קלונה של עבירת השוחד מובהק ועל כך יעיד הפתגם העתיק "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כ"ג).
לאלה שתמהו מדוע עתרה הפרקליטות לעונש נפרד על כל אחת מהעבירות בהן הורשע אולמרט נאמר כי הטיעון הנפרד מקורו בתיקון 113 לחוק העונשין, שנכנס לתוקפו לא מכבר. התיקון נועד ליצור אחידות בענישה ולמנוע פערים לא מובנים שנוצרו בפסיקה במקרים זהים.
הענישה נותרה עדיין נגזרת של תפיסת עולמו של השופט ותבנית נוף הולדתו. השופט דוד רוזן נמנה, כך סבורים משפטנים, על אסכולת בית שמאי, ככל שהדבר נוגע לשחיתות ציבורית. האסכולה המחמירה רואה בשחיתות ציבורית קץ דמוקרטיה בדרך לרפובליקת בננות. כך נשמע השופט רוזן בפרשת וענונו מרשות המסים: "הנאשם פעל כפרי רקוב שכולו מסוס מתוככי משרד ממשלתי שאמור לשמש סמל ומקדש לסדר ויושרה".
יש שיאמרו כי די בהרשעה של אולמרט בעבירות שוחד כדי להרתיע אישי ציבור מלבצע עבירות שוחד ולכן אין להכביד בעונשו, ויש שיאמרו כי דווקא היות אולמרט איש ציבור היא נסיבה לחומרא, שעה שלהט חרב גזר הדין מתהפכת מעל צווארו.
כך או כך, אולמרט לא ירד מסדר היום הציבורי עוד חודשים ארוכים, הדרמה נראית בשיאה אך היא טרם הגיעה לכך. תוך שבועיים נשמע את עונשו, ערעורו על כך יוגש ואז יידרש בית המשפט העליון לסוגיית עיכוב ביצוע גזר דינו. מיד לאחר מכן צפוי פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת "טלנסקי - ראשון טורס", האם תתבקש השהיית פסק הדין בפרשת "טלנסקי - ראשון טורס" למקרה שתתבקש העדתה של שולה זקן בעניין, האם יועמד אולמרט לדין בגין שיבוש הליכי בית משפט.
נכונו לנו אם כן עלילות ונצטרך להצטייד בסבלנות עד אשר נדע האם גלגל הולילנד יתהפך.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי ופשיעה כלכלית ויו"ר הפורום הפלילי-המחוזי בלשכת עורכי הדין
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד