הן עברו את הגטאות ואת מחנות התופת של מלחמת העולם השנייה, והיו קורבן לניסיון גזעני להשמיד עם שלם. הן חוו זאת בנעוריהן, תקופה המייצגת בדרך כלל את פריחת הנשיות, היופי והטוהר. אלה נרמסו תחת רגליו של הצורר הנאצי, שביקש לגדוע את הנעורים, כמו גם את חייהן של אותן נשים צעירות.
זמן רב נדרש לחוה הרשקוביץ בת ה-80 ולשושנה קולמן בת ה-95 להשיב לעצמן את הביטחון העצמי ואת המחשבה כי יופי הוא מונח שקשור גם בהן. שתי הנשים, אצילות ומרשימות למראה, מחזיקות כיום בתואר מלכות היופי של ניצולי השואה תחרות שמקיים מדי שנה הבית החם לניצולי השואה בחיפה, שם הן מתגוררות. "אני השתתפתי בתחרות רק כדי שנוכל להעלות את המודעות על מצב הניצולים", מסבירה הרשקוביץ. "הגיע הזמן שיעשו דברים למענם, ולא רק ידברו".
אחרי 75 שנה: ניצול השואה גילה מחדש את משפחתו
כשהנאצים הודיעו: "אתן חופשיות ללכת"
עשרות שנים אחרי, זיהתה את עצמה בתצלום מאושוויץ
"כשהתחילה הסלקציה, צעקתי 'שמע ישראל'"
למרות ממדיה הקטנים, קשה להתעלם מנוכחותה הכובשת של קולמן. חרף התלאות שפקדו אותה, הרוח והאמונה עדיין נטועים בה. היא איבדה במלחמה את כל משפחתה, שרדה את אושוויץ וניצלה מידיו של ד"ר יוזף מנגלה, עלתה לארץ לבדה והקימה כאן משפחה. ההסבר שלה פשוט: "זה הכול משמים, הכול. אני התפללתי באושוויץ כל הזמן. כשהתחילה הסלקציה, צעקתי לשמים 'שמע ישראל'. כולם הלכו לגז, ורק אני נשארתי. כשעמדתי במסדר עמדו לצדי ארבע בנות יפהפיות. אותן לקחו לסבון ואני נשארתי בחיים. את הבנות הכי יפות עם הגוף הכי יפה והרגליים הכי יפות לקחו לחיילים של הגרמנים. מי מהן שנכנסה להיריון ירו בה והיא מתה".
קולמן נולדה ב-1919 בצ'כוסלובקיה. כשהייתה בת 22 נלקחה לתחנת רכבת, משם הובלו היא ודודתה לאושוויץ. את פניהן קיבלו מנגלה ואייכמן. "כשהגענו, חילקו אותנו כך שאלה שהיה להם כוח עלו לאוטובוס ומי שהיה חלש הלך ברגל. אני עליתי לאוטובוס, ומה שהטריד את דודתי היה מה היא תאמר לאמי, איך היא נתנה לי לעלות על האוטובוס לבד. היא לא עיכלה את רוע הגזרה. עם עזיבתה את אושוויץ, היא צעדה בצעדת המוות וגם אותו עברה בגבורה".
גם בישראל ידעה קולמן את נחת זרועם של צוררי ישראל. "בשנת 2006 נסראללה, המנהל הראשי, שלח טילים אל עבר ישראל ואחד מהם נפל על הבית שלי (במלחמת לבנון השנייה, ד"י). כל הבית הלך. אני התפללתי בחדר המדרגות והבן שלי התפלל במטבח. כל הבית נהרס. הכול הלך. מה שנשאר תלוי ועומד על הקיר היה התמונה של הרבי מלובביץ'".
לאחר שביתה נהרס שיכנה המדינה את קולמן בבית אבות סיעודי, על אף שמצבה הבריאותי היה טוב בהרבה מזה של שאר הדיירים. "שם בבית האבות, בכל יום דייר אחר היה נפטר", מספרת בתה. הרשקוביץ, השכנה בבית החם לניצולי השואה, מוסיפה: "מלחמת לבנון השנייה הייתה טראומה. מי שעבר שואה או חוויה הישרדותית, קשה לו לקבל פתאום עוד מכה כזאת. כמה בן אדם יכול לחוות סבל? הפחד חוזר אליך, חוסר האונים שעברת תוך כדי המלחמה חוזר אליך. צריך שוב להתאושש מזה".
"ניצולי שואה אמרו לי, 'למה אנחנו צריכים עוד מספר?'"
לפני שנתיים הגיעה קולמן אל הבית החם, שמשתכנים בו יותר מ-60 ניצולים. מעבר לצרכים החומריים כמו מזון, הבית מספק לדיירים תשומת לב, יחס ועזרה דברים שהמדינה החסירה מהם לאורך השנים. "זה בית שדואג לכל האנשים שגרים בו, זה לא כמו בית אבות", מסבירה הרשקוביץ. "מבינים את הצרכים שלנו כניצולים, והכי חשוב אנחנו לא בודדות. מגיע יום השואה, ולא קל לנו על הלב, עצוב לנו מאוד. אנחנו אחת עם השנייה, מדברות ומעודדות. כשנמצאים עם אנשים שגם עברו דברים קשים, אז אחד מוכן לשמוע את השני. היא ממש פורחת פה", היא מוסיפה על חברתה קולמן.
שמעון סבג, בן לניצולת שואה, היה מיוזמי הבית החם בחיפה וממקימיו. "בחגים הייתי מחלק מזון למי שהזדקק, הייתי נותן מספרים לחלוקה", הוא משחזר. "הגיעו אליי כמה ניצולי שואה שאמרו לי, 'לנו יש מספר על היד, למה אנחנו צריכים עוד מספר? זה טלטל אותי, וכך התחלתי להתחבר לניצולים. לא האמנתי שיש מצב שניצולי שואה מגיעים לבית תמחוי לקבל חבילות מזון. זה היה בשבילי שומו שמים אנשים שבנו את המדינה ועברו את כל התופת צריכים לעמוד שוב ולהתחנן בשביל חבילות מזון. פתאום נחשפתי לבעיות שלהם, ניצולי שואה שגרים בקומה רביעית ללא מעלית ולא יוצאים מהבית במשך חודש. אנחנו צריכים לטפל בניצולי השואה כל עוד הם בחיים, זה התיקון ההיסטורי שצריך לעשות לאנשים שעברו את כל הזוועות והתופת. אולמרט אמר 'תן להם למות בכבוד', אני אומר, תן להם לחיות בכבוד".
סבג ציין כי ברשימת ההמתנה לבית החם יש לא פחות מ-1,300 ניצולים. "כל יום הם מגיעים למועדוניות שהעמותה הקימה, הם מקבלים שם את כל הפעילויות החברתיות ללא תשלום, כולל ארוחת בוקר, צהריים וערב. השאיפה שלנו היא להגיע לכ-300 דיירים במתחם.
הסיוע במימונו של הרעיון שהגה סבג בא ממקום בלתי צפוי מד"ר יורגן בולר, נשיא השגרירות הבינלאומית הנוצרית בירושלים. אביו גויס בכפייה כנער לוורמאכט והוא שירת כחייל במלחמת העולם השנייה. לאחר שרופאה יהודייה הצילה אותו ממוות, הוא נשבע שאת שארית ימיו יקדיש לעזרה לעם היהודי, ואף השביע את ילדיו להמשיך בדרכו. לשגרירות הנוצרית יש כיום שבעה סניפים בכל העולם, והם עוסקים במאבק באנטישמיות ובעזרה לניצולי שואה.
"רציתי במה לספר את סיפור השואה שלי"
תחרות מלכת היופי היא אחת הפעילויות של הבית החם, והיא פתוחה לכלל ניצולות השואה ולאו דווקא לבאות הבית החם. מטרתה דווקא להבליט את הצד הפנימי של המתמודדות, להעניק תשומת לב, חום והנאה, ובייחוד להשיב מעט מהנעורים שאבדו. "זוהי הזדמנות בשבילן לדבר על ההצלחה שלהן על גרמניה הנאצית, על המורשת והניצחון שלהן", אומר סבג. "הגרמנים גזלו מהן את הנעורים, אבל עכשיו יש להן הזדמנות להחזיר אותם".
על ההשתתפות בתחרות עצמה מספרת הרשקוביץ: "מכל הארץ הגיעו מתמודדות, גם מאפרים ומלבישות בהתנדבות. הלבישו אותנו, איפרו והדריכו אותנו. מאוד נהניתי. השתתפתי כי רציתי שתהיה לי את הבמה לספר את סיפור השואה שלי. במשך שנים לא דיברתי. כשהגעתי לארץ אף אחד לא רצה לשמוע, לא האמינו לנו שזה קרה, אז סגרתי את הפה. זאת הייתה הזדמנות בשבילי להעלות למודעות את מצבם של ניצולי השואה".
באשר לטיפול המדינה בניצולי השואה דווקא יש לה דברים מעט פחות מעודדים לומר. "מקבלי ההחלטות רק מדברים כל הזמן, ברדיו ובטלוויזיה. אני כל הזמן שומעת וסוגרת. זה מרגיז אותי. צריך להגיע פיזית אל האנשים. צריך לעשות עוד מקומות כמו הבית החם, שניצולי השואה יגורו ביחד, שלא ירגישו בדידות. היום אני ושושנה גרות אחת ליד השנייה, אנחנו עוזרות אחת לשנייה. יש לנו עם מי לדבר, למי לספר, במקום הזה אנחנו מודעים לזכויות שלנו, זה נותן לנו תקווה לחיים. הבדידות קשה מכל".