סיפורה של ג'יזל סיקוביץ' בת ה-87 הוא סיפור הישרדות במציאות כמעט בלתי אפשרית של נערה בת 14 באושוויץ. מזוועות השואה אל הקמת בית, בניית משפחה, דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ומשם - לישראל. "כל הצאצאים של האבא הציוני שלי נמצאים בישראל וזה הניצחון האמיתי שלנו"ף היא אומרת.
סיקוביץ' נולדה בעיר חוסט בחבל קרפטורוס שבצ'כוסלובקיה, בת הזקונים למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. "אבי היה בעל פאב והוא ייבא מים מינרלים", היא משחזרת. "לא היינו עשירים אבל חיינו טוב מאוד. אני זוכרת שהיה לנו בית גדול ויפה, היינו הולכים הרבה לקולנוע וקוראים ספרים. ילדותי טרם המלחמה הייתה בסך הכול מאושרת. כל מה שרציתי היה לי".
באותם שנים צ'כוסלובקיה הייתה מדינה דמוקרטית מוקפת בסביבה קומוניסטית מזרח-אירופית. על אף האנטישמיות שהייתה טבועה עמוק באוכלוסייה המקומית, החוקים במדינה העניקו שוויון הזדמנויות לאזרחים, והקהילה היהודית שגשגה. "מתוך 20 אלף תושבים, שליש היו הונגרים, שליש אוקראינים ושליש יהודים, אך כל החנויות ובתי המסחר היו בידי היהודים".
יום אחרון בבית ספר
אלא שחלקה המאושר בילדותה של סיקוביץ' מסתיים ב-1939, עם פלישת כוחות הצורר הנאצי אדולף היטלר לצ'כוסלובקיה. "הצבא ההונגרי נכנס לחוסט והחיל מיד חוקים אנטישמיים", היא ממשיכה. "אני זוכרת שלאחר כמה שבועות שלא היו לימודים בבית ספר, חזרנו ללמוד. בית הספר הפך להונגרי, המורה נכנסה וביקשה מכל הילדים היהודים לעמוד והודיעה שמעתה יהודים לא ילמדו יותר. זה היה היום האחרון שלי בבית הספר. במשך תקופה מסוימת אבא ניסה ללמד אותנו בעזרת מורה פרטי, יחד עם קבוצה נוספת של ילדים יהודים שגורשו מספסל הלימודים, אבל זו הייתה משימה שנידונה לכישלון".
הגירוש של ג'יזל הקטנה מבית הספר הייתה בעיה שולית של המשפחה תחת השלטון ההונגרי האנטישמי. עד מהרה הממשל החדש דאג להעביר את כל העסקים והנכסים של האזרחים היהודים לידי הונגרים. "יום אחד אדם זר נכנס לפאב של אבי והוא נאלץ להסביר לו כיצד לנהל את העסק וחפף אותו תקופה מסוימת, עד שלא היה צורך באבי והוא עזב, ללא פיצוי כלשהו כמובן. רישיון המסחר שלו נשלל כחלק מחוק שאסר על יהודים לעסוק במסחר, וכך תוך כמה ימים מצאנו את עצמנו ללא פרנסה. זה היה קשה לנו מאוד כי חיינו בבית שתמיד היה בו הכול".
אלא שאביה של סיקוביץ' - וולף זאב פרידמן, לא ויתר, הפך את ביתם הגדול לבית מלון והשכיר חדרים לתיירים. "זה החזיק אותנו תקופה מסוימת. אבא היה ציוני עם שטריימל, וזה לא הלך ביחד. הוא ניסה להכניס בנו ערכים ציוניים אבל זה לא הלך לו. כשעוד היה אפשר הוא קיבל אישור להביא את המשפחה שלו לישראל - אבל אמא סירבה ללכת". ככל שחלף הזמן, מצב היהודים תחת השלטון ההונגרי הלך והחמיר. בספטמבר 1939 צבאו של היטלר כבש את פולין ומלחמת העולם השנייה החלה באופן רשמי. "לא היו עיתונים בינלאומיים, טלפונים או תקשורת אחרת, כך שאת סיפורי הטבח ביהדות פולין שמענו רק זמן רב אחרי כן", היא מספרת.
אך השואה הפרטית של סיקוביץ' המתינה לה עד 1942, כשהמשטרה ההונגרית נכנסה לבתי היהודים בשבת וביצעה את האקציה הראשונה. ארבע רכבות עמוסות מאות יהודים הגיעו לפאתי יער סמוך, ושם מעל פתחי בורות שנחפרו מראש, נורו למוות גברים, נשים וטף. "אחד מהניצולים הבודדים היה בן של בן דוד שלי. הוא טיפס מבור המוות, נאחז בגופות בני משפחתו והצליח להימלט. כך שמענו פעם ראשונה על זוועות השלטון ממקור ראשון".
במשך שנתיים ניסו בני משפחתה לשרוד בקושי בעיר הולדתם, עד שב-19 במרץ 1944 פשטו הגרמנים על בית משפחת פרידמן. צבאו של היטלר היה בנסיגה וכוחות רוסיים שעטו לכיוון חבל קרפטורוס, אך היטלר לא ויתר על חלומו - אירופה נקייה מיהודים. במקום לנסות ולעצור את הרוסים, הצורר הנאצי שלח תגבורת דווקא לקהילות היהודיות שעוד שרדו - אחת מהן בחוסט. "חילקו אותנו לשלושה גטאות גטו בכל רחוב", היא מספרת. "בכל בית קטן דחסו ארבע או חמש משפחות, לעולם לא אבין איך שרדנו. כל משפחה קיבלה חדר אחד לשינה, צפיפות בלתי אפשרית, אך זה היה הילטון לעומת מה שציפה לנו בהמשך. חיינו בגטו סך הכול חמישה שבועות".
"אנטישמיות טבועה באוכלוסייה"
כשהכוחות הרוסיים המשיכו לשעוט, הגרמנים החליטו לחסל את הגטו ועמו את שארית הקהילה היהודית. "בכל יום הוציאו ברכבות גטו אחר ואנחנו היינו האחרונים. זה היה יום אביב יפה של סוף מאי, אני זוכרת שכשעזבנו ראינו דרך החלונות שהונגרים כבר שוכנו בדירות של הגטאות שעזבו יום קודם לכן. הבנו שהולכים להרוג את כולנו". סיקוביץ' ובני משפחתה הועלו לקרון בקר שבו נדחסו כ-80 בני אדם. במשך שלושה ימים תמימים כל שהיה להם הוא דלי מים ודלי נוסף לעשות בו את הצרכים. רבים לא שרדו את הנסיעה, בקרון היו גם לידות, אך סיקוביץ' זוכרת בעיקר את השקט. "התנאים היו נוראיים אך כולם היו בשקט, כאילו יודעים שזמנם תם", היא נזכרת. "היה ריח נוראי, מוות באוויר. אבא לחש לנו להמשיך לעבוד, להתנדב לכל עבודה כי רק אם נהיה יעילים לגרמנים נוכל לקנות עוד זמן".
מחלון צר ראתה סיקוביץ' את השלט המפורסם של מחנה ההשמדה "אושוויץ-בירקנאו". דקות לאחר מכן המוני היהודים שהורדו מהרכבות חולקו לתורים מי לחיים ומי למוות. "אני זוכרת ששאלתי את עצמי מדוע תור אחד מלא בנשים, ילדים ונכים. הם הובלו הישר לארבעה תאי גזים שעבדו ללא הרף", היא אומרת. האב זאב פרידמן היה גבר בריא ונלקח לעבודה במכרות פחם הסמוכים לאושוויץ. זמן לא רב לאחר מכן, כשכלו כוחותיו הובל בחזרה אל תאי הגזים ושם מצא את מותו.
סיקוביץ' מצאה עצמה בתור של נשים צעירות ואמה, שהייתה בת 48, נכנסה לתור במקרה - וניצלה. לדבריה, "לקחו אותנו למחנה הנשים. היו שם 32 צריפים בהם התגוררו 30 אלף נשים. בכל יום קיבלנו 200 גרם לחם ומרק עשבים. היינו עומדות במסדר מ-4:00 עד 8:00 בבוקר, ואחר הצהריים אותו הדבר. עבדנו בעיקר במיון של רכוש של יהודים חדשים שהגיעו. הקור והרעב אכל אותנו ובכל יום איבדנו קילוגרמים נוספים, עד שהפכנו לשק של עור ועצמות. הגרמנים היו מוציאים בכל יום נשים שנראו להם תשושות מדי, והובילו אותם לתאי הגזים. אימי הייתה מבוגרת ופחדנו שכל יום עלול להיות יומה האחרון". האם, חנה מבית גולדנברג, הצליחה לשרוד כך במשך חצי שנה עד שקציני האס.אס איתרו אותה יחד עם דודתה וכמה מחברותיה.
בסיום המלחמה התאספו 20 קציני אס.אס וכרזו להם ברמקול: "היום הסתיימה המלחמה. אתן חופשיות ויכולות לעשות כרצונכן. אנחנו התבקשנו להישאר פה אתכם עד שהרוסים יבואו. אנו מבקשים מכם לא לעשות לנו כל רע".
בדרכה חזרה לחורבות ילדותה בחוסט מצאה שם את אמה חנה שהצליחה בדרך נס לחמוק מהתופת של אשוויץ בעזרתו של קצין אס.אס.
"אחרי המלחמה לא רצינו להישאר באירופה, במקום שהיה ספוג בדם יהודים", היא אומרת. "נשארנו בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, אבל האנטישמיות הייתה טבועה עמוק באוכלוסייה. מישהו גילה באמריקה שאמא שלי היא בת של איזה רב, שלחו לנו ניירות והיגרנו לשם".
בהמשך עלו האחות הגדולה אסתר אדיט, ואחותה הצעירה אלטה רוחל הלן ארצה. "גם אנחנו שלחנו את הילדים לכאן. הבן שלי לא רצה לחזור וביקש כל פעם להאריך את שהותו בשנה נוספת. היום הוא דיין חרדי, גר בשכונת רמות בירושלים ויש לו עשרה ילדים. בתי נעמי עלתה לארץ עם ילד בן שישה חודשים ומשמשת היום כמהנדסת בחברת היי טק. יעל סיימה תואר שני במחשבים ועבדה במוטורולה 18 שנה. אני ובעלי נשארנו באמריקה אבל כשהוא נפטר עליתי גם אני". כיום סיקוביץ' היא אם לשלושה ילדים שגידלו את משפחותיהם בארץ, סבתא ל-21 נכדים וחמישה נינים. "כל הצאצאים של האבא הציוני שלי נמצאים בישראל", היא אומרת, "וזה הניצחון האמיתי שלנו".
לפניות לכתב יאיר אלטמן: talk2yaira@walla.com
(עדכון ראשון: 22:15)