אחת מכותרות הימים האחרונים, שעסקה בהרשעתו של ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הכתירה את הירושלמים כולם כ"קורבנות האמיתיים" של פרויקט הולילנד. שוב ושוב נשמעות מכל עבר טענות של פרשנים מלומדים שיודעים לומר כי "כולם ידעו" שמדובר היה בפרויקט שנהרה בחטא ושהיה טבול מיומו הראשון בשחיתות שלטונית עמוקה, וכי כתובת השחיתות היתה מרוחה באותיות ענק על קירות הפרויקט האימתני המתנשא מעל דרום מערבה של ירושלים.
הכרעת משפט הולילנד - סיקור מיוחד
אומנם אני די מורגל, ואם להודות על האמת גם לא פעם גאה, להימנות על אי אילו קבוצות מיעוט אזוטריות שהן חלק מאוכלוסיית העיר, אך בהסתמך על מומחים אלו, אין מנוס מהמסקנה המבהילה שהפעם אני באמת לבדי. ככל הנראה אני הירושלמי היחידי שהמחשבה על כך שהפרויקט הגרנדיוזי הזה נבנה על יסודות מנהל עירוני מושחת, לא חלפה במוחו במהלך העשור שבמהלכו פרויקט זה הלך והתהווה.
יתכן והרעיון שמדובר בפרשיית שחיתות חמורה לא חלף במוחי מפני שאני תמים, אך יתכן שהוא לא חלף במוחי מסיבה שונה לחלוטין: החיים בירושלים מפגישים ביום יום את מי שמגיע לפינותיה המוכרות כמו גם הנידחות, עם כל כך הרבה מפגעים ארכיטקטוניים מופקרים הצורבים את העין, שפרויקט הולילנד הגם אם הוא בולט בשל גודלו, אינו אלא אחד מתוך רבים המשובצים במרקם העירוני הירושלמי. שכונות שנבנו במהלך בולמוס הבניה שתקף את העיר זמן קצר מאוד לאחר יוני 1967 ונמשך עד היום, כגון: הגבעה הצרפתית, מעלות דפנה, נווה יעקב, פסגת זאב, רמות, גילה והר חומה, יצרו נוף עירוני הפרוש על שטח ענק ומצולק המחובר באמצעות עורקי תנועה עמוסים ומפויחים. אם להתנסח בעדינות רבה בעניין זה, נסכם ונאמר כי לדעת לא מעט אנשים, שרשראות השיכונים שנבנו ב-45 השנים האחרונות בשכונות הללו ואחרות, לא השביחו את יופייה של הארץ הזו.
גם מגדלי שמירה וגדרות מחושמלות
בכותבי שורות אלו עולה על דעתי המחשבה שהחיים בירושלים שלאחר 1967 ובעיקר בקרבנו אלו שגדלו בשכונות היהודיות החדשות שנבנו במזרח העיר, דיכאו אצלנו (עוד יותר מאשר בקרב שאר הישראלים), את הרגישויות האסתטיות הבסיסיות, שלא לדבר על ציפיות מורכבות יותר באשר ליופיו של המרקם העירוני בו חיינו ובו חלקנו עדיין חיים.
אלא שהאסתטיקה הרעועה אינה רק נחלת הבנייה הישראלית בירושלים שנעשתה בעידודן של ממשלות המערך והליכוד, על מנת לייהד את המרחב העירוני המלאכותי שישראל יצרה יש מאין לאחר המלחמה, המכונה "ירושלים המאוחדת". לישראלים המעטים, למעט המתנחלים ושומריהם החמושים, המסתובבים בשכונות הפנימיות של מזרח ירושלים, שמורה הזכות לפגוש גם שם מפגעים אסתטיים קשים, אלא שהללו הם מסוג שונה לחלוטין. שעה שהכיעור בשכונות הישראליות נובע מעודף פעלתנותם של פקידי ממשלה, אדריכלים, מהנדסים וקבלנים תאבי ממון, הכיעור בקרב חלק לא מבוטל מהשכונות הפלסטיניות, קשור להזנחה התשתיתית הקשה שנמשכת כבר עשרות שנים, ושבתוכה מתגוררת אוכלוסייה קשת יום ברובה, שמשאביה המצומצמים, לרוב אינם מופנים לטיפוח המרחב הציבורי המשותף. אם מוסיפים להזנחה הזו אלמנטים חדשים יחסית שישראל יצקה בתוך המרחב העירוני בעשור האחרון, כגון: מגדלי שמירה, גדרות מחושמלות וחומות בטון בגובה של כשמונה מטרים, מתקבלת לא פעם תמונה עגומה עד מאוד לא רק מבחינה חברתית ופוליטית, אלא גם מבחינה אסתטית גרידא.
הלקח שניתן להפיק מכך הוא פשוט: פיתוח מואץ וניסיונות בליעה בולמים של שטחים על פי נוסחת משחקי סכום אפס, הנישאים על גביהן של לאומנות קשה וחרדות קולקטיביות לא מטופלות, פשוט אינם מהווים תנאי פתיחה אופטימליים ליצירת סביבה שלבני אדם יהיה נעים במיוחד לחיות בה. במובן זה כולנו, כל 12-13 מיליון בני האדם, ערבים ויהודים, החולקים את פיסת הארץ הקטנה הזו שבין הירדן והים שהיתה פעם יפה הרבה יותר, אנו אכן קורבנות. אנו קורבנות המיזם הלאומי המודרני של היהודים בארץ ישראל שהקריב וממשיך להקריב את יופייה של הארץ הזו לטובת אינטרסים פוליטיים וסקטוריאליים קצרי טווח של כחצי מאוכלוסייתה.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד