בערבו האחרון של מושב החורף, עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק המאפשרת למי שכיהן כחבר כנסת לעשות שימוש בתואר ח"כ לשעבר. עד כה נמנע ממחוקקים שסיימו את כהונתם להדגיש עובדה זו. 20 חברי כנסת תמכו בהצעת החוק שהעלה ח"כ צחי הנגבי, אפס התנגדו.
לא פשוט להיות חבר כנסת לשעבר. אחת לכמה שנים מוציאים כלי התקשורת מהנפטלין את הידיעות הקבועות, שעוסקות בחברי כנסת שעד לא מכבר ניהלו את המדינה. ההיא שהסתדרה בגוף ציבורי, ההוא שמנהל עסקים פרטיים, וזה שעדיין לא מצא את עצמו.
חלק מחברי הכנסת אמנם נעלמים מהנוף של מסדרונות הכנסת, אולם הם ממשיכים למשוך בחוטים בקרב אנשי החלונות הגבוהים, בעיקר אלו העסקיים. לעתים ההשפעה מבחוץ גדולה אף יותר מאשר מבפנים. הכרעת הדין בפרשת הולילנד, למשל, מפגישה אותנו עם סוג מסוים של לשעברים, שגם בלי התואר "ח"כ לשעבר" על נייר המכתבים, מינפו יפה את הקשרים שצברו בשנות פעילותם הציבורית.
פוסט פוליטי - לכל הטורים
נאשם מספר 12 בתיק הולילנד, דני דנקנר, הואשם במתן שוחד שדווקא אינו קשור ישירות למפלצת הבנייה בירושלים. דנקנר הורשע במתן שוחד למאיר רבין, יד ימינו של עד המדינה שמואל דכנר, על מנת שיסייע לו בהפשרת קרקעות בעתלית ובאילת. דנקנר אף כינה את רבין "מאכער".
בהכרעת הדין מתייחס השופט דוד רוזן בהרחבה לתופעת המאכערים. הוא לא מתכוון רק לפקידים לשעבר שמכירים כל פינה במשרדים הממשלתיים ויכולים לקצר תהליכים. רוזן מתייחס גם לפוליטיקאים לשעבר, שמנצלים את קשריהם לטובת לקוחות עסקיים. אחד מהם הוא חבר הכנסת לשעבר מיכה גולדמן, שלדברי השופט "הוגדר על ידי נאשם 12 'מאכער'". גולדמן קיבל מדנקנר 50 אלף דולר בעבור סידור פגישה עם יחיאל לקט, שהיה באותה עת יו"ר קק"ל. "הדעת אינה נותנת כי מיכה גולדמן זכה לשכר של 50 אלף דולר בעבור הסדרת פגישה עם מר לקט", מצליף רוזן, "כשהוחוור במהלך המשפט כי היה בכוחה של מזכירתו של נאשם מספר 12 נוכח מעמדו הכלכלי-ציבורי (דנקנר כיהן באותה עת בתפקיד בכיר בבנק הפועלים, ל"מ) לקבוע פגישה שכזו ללא כל מתווך שהוא. התמונה שהצטיירה לפניי מצביעה כי מיכה גולדמן זכה בתמורה נאה זו נוכח המטלה שהוטלה עליו על ידי נאשם מספר 12, מטלה שאינה דווקא קביעת פגישה עם לקט. ובכך זיל גמור...". רוזן מזכיר בהכרעת הדין גם את שמו של אריה דרעי, שבאותה תקופה היה מחוץ לכנסת וגם הוא סייע לדנקנר.
חשוב להדגיש: גולדמן ודרעי לא נחשדו כלל בפרשת הולילנד, ולא דבק רבב במעשיהם. אולם רוזן קורא לעשות סדר בעולם השתדלנות. "עיקר יכולתו של 'המאכער' העושה שתדלנות אסורה הינה להשתמש בקשריו האישיים ברשות הציבורית כדי לגרום לעובד הציבור להעניק יחס מיוחד לשולחו, ולהעדיף את עניינו על פני עניינם של אחרים", נימק השופט. רוזן מצטט פסיקה קודמת של בית המשפט העליון: "מעשה התיווך בשוחד... אינו אלא מעשה של שתדלנות או 'פרוטקציה בשכר'". והוא ממשיך לחבוט: "המשוואה שעולה מאמירה זו של בית המשפט העליון היא פשוטה; 'פרוטקציה' שווה קשרים אישיים עם האדם הנכון במקום הנכון, והפעלתם של קשרים אלה בתמורה לשכר או טובת הנאה שווה שוחד. הבסיס המשפטי למשוואה זו נתון בחוק. אמור מעתה: ה'מאכער' העושה שתדלנות אסורה הינו בבחינת מתווך לשוחד".
חברי הכנסת לשעבר שמשתמשים בקשריהם על מנת לקדם עסקים כאלה ואחרים, עשויים לחשב את צעדיהם מחדש לו מקצוע השתדלנות יוגדר כפי שמציע השופט רוזן. האם זה יקרה בקרוב? ממש לא בטוח. ככלל, מרבית חברי הכנסת לא אוהבים לעסוק בנושאים הקשורים לביעור השחיתות. לא לדבר, לא לשאול לא לחוקק. מדוע? חלקם מסתובב עם חמאה על הראש. אחרים חוששים לפגוע בקולגה או בחבר לסיעה. כמות החוקים שחוקקו עם השנים בנושא דלה. גם אלו שעברו את מסרק החקיקה הצפוף לא תמיד באו לידי ביטוי בשטח. לפני כחודשיים תואר כאן דיון בוועדה לפניות הציבור של הכנסת שעסק באי מימושו של חוק שנועד להגן על חושפי שחיתויות. מ-1992 יושב החוק במשרד המשפטים כאבן שאין לה הופכין. הפקידים גוררים רגליים, חברי הכנסת מנומנמים וחושפי השחיתויות נותרים לבד בשטח. לדיון החשוב מצאו לנכון להגיע רק שני חברי כנסת: יו"ר הוועדה, עדי קול (יש עתיד), ומיקי רוזנטל ממפלגת העבודה.
בשנת 2005 העלה חבר הכנסת דאז אריה אלדד הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת גילויי השחיתות בממשל בישראל. ההצעה עברה ברוב של 11 נגד 10, וזאת על אף שאלדד היה חבר אופוזיציה. העובדה שהכנסת עמדה לפני פיזור שיחקה לטובתו. שתי ישיבות הספיקה הוועדה לקיים לפני הבחירות. באחת מהן הוצג דוח שערך מרכז המידע של הכנסת. הפרט המשעשע בה היה ממצאי סקר עולמי שבוצע בנושאי השחיתות. בכל המדדים שהועלו, כך נדגם, סברו אזרחי ישראל שהשחיתות בישראל גבוהה ביחס לשאר העולם. אולם כשהם נשאלו האם בשנה האחרונה הם או מי מבני ביתם שילמו שוחד בצורה כלשהי, רק שלושה אחוזים הודו שכן. הממוצע העולמי בשאלה הזו עמד על 13%. מה נאמר, מושחתים הגויים האלה.
שבועות ספורים לאחר כינון הכנסת ה-17, נערך במליאת הכנסת דיון בנוגע להמשך פעולתה של ועדת החקירה הפרלמנטרית. הפעם כבר לא היה לה סיכוי. הממשלה, בראשותה עמד אז אהוד אולמרט, גלגלה את חבר הכנסת אלדד וחבריו מכל המדרגות.