לא פלא שיצחק אברג'יל רוצה לשוב לארה"ב

בשבוע שעבר דן בית המשפט המחוזי בירושלים בעתירתו של יצחק אברג'יל לשוב לארה"ב ולהשלים שם את יתרת מאסרו נוכח טענתו ששירות בתי הסוהר אינו עומד בהתחייבות כי תנאיו בכלא הישראלי יקבילו לתנאים להם זכה במתקני הכליאה האמריקניים. עתירתו של אברג'יל חושפת במידה לא מבוטלת את יחסה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה ואת יחסו של שירות בתי הסוהר כלפי אסיריו. להלן אסקור את ההיבטים המשפטיים בפרשה, ראשון ראשון ואחרון אחרון. תחילה ולמען הגילוי הנאות, יצוין כי כותב שורות אלה ייצג את אחיו של יצחק אברג'יל, מאיר, בפרשת הסגרתו לארה"ב.

אחרי שבועיים, אברג'יל מבקש: תחזירו אותי לארה"ב

חוק ההסגרה הישראלי תוקן בשנת 1999 לאחר תקרית דיפלומטית בין רשויות האכיפה האמריקניות לרשויות האכיפה הישראליות בפרשת הנער "שמואל שינביין", שהגיעה עד לשערי בית המשפט העליון. עד לתיקון החוק, לא ניתן היה להסגיר ישראלים שביצעו פשעים על אדמתה של מדינה זרה, לאותה מדינה, אך מאידך ניתן היה להעמידם לדין על כך בארץ. שינביין נמלט לישראל לאחר שהיה מעורב בעבירות של קשירת קשר לרצח ולרצח בארה"ב. רשויות האכיפה האמריקניות דרשו את הסגרתו ואילו שינביין נאחז ב"אזרחותו" הישראלית ועתר כנגד הסגרתו לארה"ב - שם היה צפוי לעונש מוות. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע ששינביין אינו בר הסגרה משום היותו אזרח ישראלי, לבסוף הוא נידון ל-24 שנות מאסר.

התקרית הדיפלומטית הייתה הזרז לשינוי מהותי בחוק ההסגרה, שינוי המאפשר להסגיר ישראלים למדינה זרה לשם העמדתם לדין בגין פשעים שבוצעו על ידם על אדמתה של אותה מדינה , בכפוף לשני סייגים: האחד - על המוסגר/המבוקש לא יוטל עונש חמור מזה שהיה צפוי לו בארץ; השני - והרלוונטי לענייננו - למוסגר עומדת הזכות לבחור את מקום ריצוי עונשו, קרי במדינה הזרה או בארץ. על פי הדיווחים, תנאי כליאתו של אברג'יל בחו"ל היו נוחים ואנושיים עשרת מונים מהתנאים המחפירים להם הוא זוכה בארץ. יש להניח כי טרם העברתו ארצה נדונו תנאי כליאתו בארץ שהלא אברג'יל מודע ליחסו של שב"ס כלפיו ויש להניח כי הוא דאג ללבן סוגיה זאת טרם הגעתו ארצה. לו ידע אברג'יל כי שב"ס לא יעמדו בתנאים עליהם סוכם הוא היה ממש את זכותו ומרצה את עונשו על אדמת ארה"ב.

לטעמי, ככל שההבנות הופרו ושב"ס החליט באופן חד-צדדי לכלוא את אברג'יל בתנאים כה קשים ובלתי אנושיים בעליל עומדת לו זכות קנויה על פי חוק ההסגרה לרצות את עונשו בארה"ב. מדינת ישראל תטען, כך יש להניח, כי זכותו של אברג'יל פקעה מרגע שהגיע ארצה? לא ולא. אל לה למדינה להיאחז בסבך בירוקרטי על מנת לשלול את זכותן זו. הכלל הבסיסי במשפט הפלילי קובע כי זכות אסיר תישלל רק אם נאמר הדבר מפורשות בחוק, מאידך כלל הפרשנות הבסיסי גורס כי אם קיים ספק בחוק יש לפרשו לטובת האסיר, לכן ראוי ורצוי שבית המשפט ייעתר לבקשת אברג'יל. כשם שהאמריקנים ידעו לנצל היטב את חוק ההסגרה וביקשו את הסגרתו של אברג'יל למדינתם, לאחר הכנה ממושכת תוך שימוש באמצעים ובמשאבים רבים יתכבדו עתה וירתמו למאמץ לממש את זכויותיו של אברג'יל כחלק מניהול הליך הוגן . החזקתו של אברג'יל בבידוד מוחלט בכלא נפחא ,המיועד לאסירים ביטחוניים תוך שלילת קשר עם בני משפחתו אינה אנושית בעליל ונוגדת את זכויותיו.

בימים אלה ממש תם אך לא נשלם בבית המשפט העליון מאבקו של יניב מלכה להכיר בזכותו לשחרור מוקדם, שחרור שהיה צפוי לו נותר לרצות את עונשו בכלא האנגלי. מעשה שהיה כך היה. מלכה הינו אזרח ישראלי, שנדון בשנת 1999 בבית משפט באנגליה למאסר עולם בגין רצח חברתו הדוגמנית. למאסר נלוה "רכיב Tariff" ,שמשמעו כי בתום ריצוי 13 שנים זכאי האסיר לשחרורו מהכלא בכפוף להחלטת ועדת השחרורים האנגלית. מלכה הועבר לבקשתו ארצה לשם רצוי עונשו תוך הבנה כי בתום ריצוי 13 שנה יממש את זכותו לשחרור מוקדם, אלא שבארץ המתינה לו הפתעה, רשויות האכיפה ובראשן משרד המשפטים גרסו כי לא הובטח לו דבר.

על מלכה הוטל מאסר עולם כפי שנגזר באנגליה. עונשו הומתק על ידי נשיא המדינה ל-30 שנה ועליו היה לרצות 20 שנה עד להתייצבות בפני ועדת השחרורים. בית המשפט העליון קבע כי יש להתחשב ברכיב ה-Tariff ולכן התאים את עונשו ל-20 שנות מאסר, מכוח החוק "לנשיאת מאסר במדינת אזרחותו של האסיר", ובנוסף המליץ בית המשפט העליון כי ועדת השחרורים שתדון בעניינו תשקול בחיוב את שחרורו המוקדם כך שבסופו של יום הוא יישא 13 שנות מאסר כפי שהיה צפוי לבטח לו נותר לרצות את עונשו באנגליה. מלכה שריצה את עונשו בתנאים נוחים באנגליה לא היה מבקש לרצות את עונשו בכלא ישראלי לו היה מודע לאפשרות כי יצטרך לרצות תקופה כה ארוכה לבטח לא בשלב בו כמעט וסיים לרצות 13 שנות מאסר. שורת הצדק עמדה לנגד שופטי בית המשפט העליון והם הורו כפי שהורו. אמנם טרם נאמרה המילה האחרונה בעניין אך צדק נעשה לעת הזו.

שני המקרים הללו מחייבים מסקנה נחרצת לפיה על אסיר שנדון לעונש מאסר במדינה זרה ומבקש לרצותו בארץ ידאג להסכם חתום על ידי מדינת ישראל באשר לתנאי ריצוי מאסרו ולא יסתפק בהבנות שהושגו עם רשויותיה. יש לקוות כי פרשת אברג'יל תסתיים כפרשת מלכה במובן זה שההחלטה תאמץ את ההבנות שהושגו כטענת אברג'יל טרם הגעתו ארצה.

כאן המקום להזכיר כי יעדו המרכזי של שירות בתי הסוהר ובפרט של העומד בראשו הוא שיקום אסירים, במהלך מאסרם, כך שהשיקום ישמש סכר מפני ביצוע עבירות בעתיד. כאן גם המקום להזכיר את דברי בית המשפט העליון לפיהם אסיר מאבד את חירותו אך לא את צלמו. על כן שירות בתי הסוהר מחויב לדאוג לשמירת צלמם של אסירים ובכלל זה עליהם להעניק להם תנאי כליאה אנושיים.

שירות בתי הסוהר מחזיק אסירים המוגדרים על ידו כראשי ארגון פשיעה בבידוד מוחלט, שמשמעותו כליאה של 23 שעות בתא למעט שעת טיול בחצר . הדבר נעשה לכאורה באישור בית המשפט, כאשר אחת לשישה חודשים נבחנת ההחלטה אם להמשיך בתקופת הבידוד, הנקראת בעגה המשפטית הפרדה. ישנה הפרדת "יחיד" והפרדה "זוגית", כאשר בהפרדה זוגית נכלאים באותו תא שני אסירים. מערכת המשפט לרוב אינה מתערבת בהחלטת שב"ס אלא בודקת אם "סבירה" היא. במהלך דיון שנועד לאישור הבידוד, מוצף השופט במידע מודיעיני אודות הסכנה הנשקפת לחייו של האסיר, טעון הפרדה, לשופט אין יכולת ממשית לבדוק את טיב המידע שמוצג לו, והוא נאלץ לרוב לאשר את ההפרדה. לא אחת קורה שהפרדה נמשכת שנים ודי לדמיון דל כדי לאמוד את נזקיה.

הכותב הינו מומחה למשפט פלילי ויו"ר הועדה לעניינים פליליים של ועד מחוז ת"א והמרכז בלשכת עורכי הדין