אני מתלבטת איך לפתוח ולמי עלי להפנות את המאמר הזה. לראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא וקרובי משפחתו נהנו בעבר מהשירות שבית החולים יכול להציע? לשר האוצר יאיר לפיד, שנבחר לייצג את מעמד הביניים, שלתפיסתי אליו אני ושאר חברי הרופאים המתמחים משתייכים? לשרת הבריאות יעל גרמן, שקולה כמעט אינו נשמע במשבר הזה? ואולי לשר הכלכלה נפתלי בנט, שיצטרך להתמודד עם ההשלכות הכלכליות של קריסה של בית חולים בסדר גודל של הדסה, שמעסיק 6000 עובדים?
"אני ד"ר שרוני, וקוראים לי לימור. אני רופאה מרדימה". אלו המילים בהן אני משתמשת להציג את עצמי בפני חולים ובני משפחותיהם שמגיעים להדסה ופוגשים בי במסגרת שהותם כאן. נסיבות הפגישה משתנות : מתן אפידורל לאשה בצירים בחדר לידה ; אישה שאמנם הגיעה ללידה רגילה, אך משהו קרה בדרך וכעת היא עוברת ניתוח קיסרי דחוף; חולה שמגיע לפרוצדורה שגרתית לחלוטין; ילד שהיד שלו נשברה וצריך לעבור קיבוע של השבר תחת טשטוש קל בחדר המיון; פצוע שהגיע לאחר תאונת דרכים קשה לחדר הטראומה, עבר ניתוח והתקבל להמשך טיפול בטיפול נמרץ. הם החולים שלי, וזו זכות גדולה בשבילי לטפל בהם. יש סיפוק אדיר בלראות בחור צעיר, שהנשמתי לאחר שהגיע לחדר הטראומה כשהוא בסכנת חיים, הרדמתי לניתוח חירום וטיפלתי בו אחר כך בטיפול נמרץ הולך הביתה על שתי רגליים כשהוא משתחרר מהמחלקה, ועובר דרך טיפול נמרץ להגיד תודה ושלום. זו העבודה שלי, זו העבודה שלנו.
הפגר של הדסה מוטל ואין אשמים / דעה
בכל החולים האלה מטפל צוות שלם של אנשים - רופאים, אחיות ועובדי משק. ואנחנו עושים לילות כימים, במובן הברור ביותר של המילים, כדי לתת להם טיפול מקצועי והולם. רבות נכתב על ההמתנה הארוכה לקבלת טיפול רפואי. לצערי בהעדר תקנים ותקציבים שהובטחו אך לא הגיעו, זה המצב. וגם בכך אנו מנסים להילחם. כשאשה קשישה נופלת, ושוברת את צוואר הירך היא צריכה לעבור ניתוח לקיבוע השבר. אם תנותח תוך 72 שעות, התמותה בשנה שאחרי הניתוח מגיעה לשיעור של 15%. אם יעברו מעל 96 שעות, התמותה בשנה הראשונה היא של 25%. אלה לא סתם מספרים. אנחנו מודעים לעניין, ולכן ממשיכים להרדים ולנתח את החולים האלה גם בשעות אחר הצהריים והערב, אל תוך הלילה, בניסיון לצמצם את זמן ההמתנה שלהם.
אנחנו לא תאבי בצע
הגענו לנקודה שבה אין באפשרותנו להמשיך לטפל. מדוע? ניהול כושל של שנים, של אנשים שכעת מכהנים בעמדות כוח שונות במדינה, וחולשים על הכסף של כולנו. בראש ובראשונה פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי, שממשיך עדיין לקבל משכורות עתק (70 אלף שקלים בחודש) מבית החולים הדסה. הוא וחבר מרעיו, קיבלו החלטות ניהוליות מבלי להתייעץ בנו, הציעו הנחות לקופות החולים ונטשו אותנו, פשוט כך, להתמודד עם התוצאות הרות האסון של מעשיהם.
מזה מספר חודשים שאנחנו צועקים את כאבנו, ולא זכינו למענה. הפעם הגיעו מים עד נפש. התקשורת מוצפת בשקרים וחצאי אמיתות לגבי המצב בהדסה, שמטרתם להפוך את השביתה שלנו ללא-לגיטימית ולצייר אותנו כתאבי בצע, כאילו כל הרופאים מרוויחים מיליונים, וכל האחיות, הטכנאים, עובדי הניקיון והמזכירות מרוויחים עשרות אלפי שקלים. האמת כמובן, רחוקה מכך. כבר חודשים אנחנו מתייצבים בעבודה, ולא בטוחים שבאמת נקבל משכורת בסוף החודש. שימו עצמכם לרגע, בנעלינו, ושיקום מי שהיה ממשיך לעבוד חינם אין כסף.
כבר שבוע שאנחנו הרופאים עובדים במתכונת שבת. בתחילת השבוע הצטרפו אלינו האחיות ועובדי המשק, שהודיעו שהם עוברים לעבודה במתכונת חירום. למה? כי כבר אין ציוד, אין תרופות, אין כלום. הכסף להבראה כבר קיים. הממשלה עדיין לא מעבירה אותו. אתם מבינים? יש כסף, שיכול לאפשר המשך תפקוד והתייעלות, אבל הוא לא מועבר, מתוך מחשבה שעובדי המוסד המפואר הזה (שכבר תורמים את חלקם) צריכים להיות אלה שמשלמים כדי להציל אותו.
ומי סובל בינתיים? נכון, החולים. החולה שהניתוח הלא דחוף שלא בוטל, האישה שאינה מתחילה מחזור חדש של טיפולי פוריות, והקשישה שיכולה הייתה להיות אמא שלי, שממתינה לניתוח תיקון השבר בצוואר הירך. כי זה העניין במתכונת חירום: עושים רק מה שחייבים כדי להציל חיים באופן מידי. כל השאר - יחכה.
אז אני מאשימה: בדברי הימים של הממשלה הזו, ירשם שהיא אפשרה סבל של חולים רבים, וקריסה של מוסד מפואר שתרם רבות לכלכלת המדינה, למרות שנמצא הכסף כדי להציל אותו, פשוט כדי לשלם פחות, לא לכלכך את הידיים, לא להתערב. מתביישת בממשלת ישראל.
הכותבת היא רופאה מתמחה בהרדמה בבית החולים הדסה עין-כרם
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il