בקנדה, הייאוש של ניצולי השואה יותר נוח

גם היום, 69 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, אין מספר מדויק של ניצולי השואה החיים בישראל, לעתים תחת עול כלכלי ובבדידות גמורה. רוני קלינסקי קורא לכולנו להתעורר

  • ניצולי שואה
רוני קלינסקי

ניצולי השואה הולכים ומתמעטים בקרבנו. זו עובדה מצערת שאנו פוגשים בסטטיסטיקות שמתפרסמות מדי שנה. הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל וארגונים השונים שנותנים מענה וסיוע לניצולים כל השנה, גם יודעים להצביע עליהם בשמות ובסיפורי חיים. כל אחד ואחת מהם נושא עמו צלקות ועבר קורע לב במקרה הקל, ומצמרר ומחניק מדמעות במקרה הקשה. אך חלון ההזדמנויות לאפשר להם חיי רווחה בכבוד הולך ונסגר.

לא פעם אנו נשאלים על-ידי אנשים, גם כאלה המעורבים מבחינה חברתית כזו או אחרת, כמה ניצולי שואה בכלל חיים עדיין. זו שאלה חשובה שגם היום, שנים אחרי שהוקמה המדינה, עדיין יש קושי לתת לה מענה. במדינת ישראל כיום, כמעט שבעה עשורים מאז הקמתה ומאז הסתיימה השואה, אין רשימה אחת אחודה של ניצולי שואה שחיים בארץ ובכלל. אחת הסיבות לכך נעוצות בעובדה שחדשות לבקרים מוכרות עוד ועוד אוכלוסיות כניצולות השואה, וכך המעגל מתרחב באופן שמקשה על מעקב תדיר. גם כל יום יש ניצולים שנזקקים לעזרה ועד כה לא פנו לבקש שיכירו בהם על-ידי הגופים המוסמכים. כעת חלקם כבר זקנים ודמנטיים ומתקשים להוכיח את עברם כי גם המסמכים לא בנמצא.

יום השואה הבינלאומי - עוד כותרות:
הניצול ששרד את צעדת המוות - ומת ביום השואה
משלחת ח"כים באושוויץ: "לא לתת לעוול לצמוח שוב"
אובמה: לא נשכח את השואה. נפעל נגד המכחישים

אבל הסיבה השלישית, והמרכזית ביותר, היא שעד היום לא יזם אף גוף מבין הגופים הממשלתיים הנוגעים לעניין את הקמתה של רשימה אחודה שכזו, שתייצר נתון אחד מובהק לגבי מספר הניצולים. כך נוצר מצב שמצד אחד הקרן מחזיקה ברשימות של כ-130 אלף ניצולים, לרבות אלה שלא הוכרו עדין על-ידי המדינה ככאלה, לעומת רשימות שונות שמחזיקים ארגונים שונים, בהם רשימה המונה כ-91 אלף איש בלבד של אלה שהוכרו כניצולים על ידי המדינה. בחודשים האחרונים מתקיימת עבודה נמרצת ליצירת הרשימה ונקווה שתביא תוצאות במהרה.

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה

קושי בירוקרטי מיותר

העובדה שאין רשימה כזו עדיין היא לא מקרית. היא קשורה קשר ישיר לכך שלהיות ניצול שואה בישראל זה לא דבר קל, ולהיות מוכר ככזה כרוך בתהליך מורכב. במהלך שלוש השנים האחרונות פגשתי ניצולי שואה גם בגרמניה, בארצות הברית ובקנדה. בגרמניה שמעתי מחלקם שבחרו לסיים את חייהם דווקא שם ולא לעלות לישראל, למרות שלרבים מהם משפחות כאן, בארץ. הם עשו זאת כיוון ששם הם מקבלים את המענה לכל צורכיהם, ובארץ הם יודעים שיתקשו להתמודד עם מצבם הכלכלי הדחוק ועם הקשיים הבירוקרטיים.

לפני כחודשיים, בפגישה עם ניצולי שואה בקנדה, פגשתי ניצולים שסיפרו בחפץ לב על קורותיהם באותם ימים נוראים, על ההחלטה הקשה לקיים את חייהם שלא בישראל, ועל הזיקה החמה שלהם אלינו. אז למה בכל זאת הם מעדיפים להישאר שם? הם מסבירים ששם החיים נוחים יותר ביחס להתמודדות הביטחונית והכלכלית הכרוכה בחיים בישראל.

אני לא מעלה, חלילה, את הדברים כביקורת על בחירתם, אדרבא – אני מציין זאת כהבעת הערכה לאלה שלמרות הכול, בחרו לחיות בישראל. חלקם של הניצולים אף זכו להשתתף במלחמות ישראל, ולהיות שותפים ממש בבנייתה של הארץ והחברה הישראלית. חלקם אף הצליחו בגדול. אולם רבים מדי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז נגמרה המלחמה והוקמה המדינה, חיים במצוקה קשה מנשוא, ובתנאים מחפירים לעתים. יש בשנה האחרונה התעוררות גם בחברה בישראל, גם בממשלה, גם בתקשורת, גם בעולם. יש עדין פערים גדולים, עיוותים שצריך לתקן, כל כך הרבה מה לעשות וכל כך מעט זמן לממש.

הקרן וארגונים נוספים רבים מטפלים מדי יום במאות ניצולי שואה בכל רחבי הארץ, החיים מקצבאות, במצב סיעודי, ולא פעם גם כעריריים ובודדים לגמרי. יום השואה הבינלאומי הוא היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945. זהו יום שמבחינות רבות מסמל את החופש, זכויות האדם, השחרור מהרדיפה והשנאה. אבל היום, כמעט 70 שנה אחרי, הוא גם קריאת השכמה להיות מודעים למצבם של הניצולים, ולחלון הזמן הקצר שנותר להבטיח שיוכלו לחיות את שארית חייהם ברווחה ובכבוד. זו המשימה החשובה מכל שעל כתפינו.

הכותב הוא מנכ"ל הקרן לרווחת ניצולי השואה בישראל

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully