מאז הושבע אביגדור ליברמן לשר החוץ ופינה את כסא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, טרם מונה יו"ר חדש לוועדה - והיא מושבתת הלכה למעשה מפעילות. ההשבתה הזו, תוצאה של אי-הסכמה פוליטית, היא מחדל ביטחוני מן המעלה הראשונה. לכאורה, זו רק עוד ועדה של הכנסת, וכל אימת שהממשלה וגורמי הביטחון מתפקדים, אין להזדעק יתר על המידה. סומכים על הממשלה. בדיוק כאן טמון הכשל החשיבתי: מי שסומך בעיניים עצומות על הממשלה, לאו דווקא זו, איננו יודע על מה הוא שח, במקרה הטוב, או כסיל גמור, במקרה הגרוע יותר. ועדת החוץ והביטחון איננה ועדת החינוך או אפילו ועדת הכלכלה. ועדת החוץ והביטחון היא ועדה בעלת סמכויות נרחבות, כולל אישור המלצות ממשלה בנושאים כאלה ואחרים. בהעדר ישיבות סדירות, ובוודאי אם ישיבות אינן מתקיימות לחלוטין במשך שבועות, יש בכך מחדל בלתי נסבל. עצם העיקרון החשוב של כל משטר דמוקרטי - קרי, ביקורת ופיקוח של הפרלמנט על הרשות המבצעת - מופר ברגל גסה בגלל גחמות והתנצחות פוליטית זולה.
בשבועות האחרונים מתרחשים אירועים מדיניים וביטחוניים רבי משמעות. ממשלת ישראל מנהלת את מדיניותה, לטוב ולרע, ללא שום פיקוח ממשי. נטרול ועדת החוץ והביטחון, על ידי אי-מינוי יו"ר, יכול לשמש אמצעי מצוין בידי הממשלה לחמוק ממתן דין וחשבון לציבור. טוב עשה יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, כשדרש מראש הממשלה למנות לאלתר יו"ר ועדה ולחדש את עבודת הוועדה, וחבל שהיום (שני) דחה בשבוע נוסף את הצעד הזה. לדאבון הלב, כלי התקשורת אינם עוסקים בצורה נרחבת במחדל זה, והסיבות נסתרות מבינתו של אדם סביר.
נחזור על סאגת הנגיד?
כך למשל, נושא "פעוט" כמו הסכם הביניים בין המערב לאיראן לא הובא לדיון מעמיק בוועדת החוץ והביטחון. זכותה של ממשלת ישראל לנהל מדיניות חוץ כראות עיניה בנושא הגרעין האיראני; זכותם של המתנגדים למדיניות הממשלה להשמיע את קולם; אין זה דבר של מה בכך, שראש ממשלת ישראל החליט לשבור את הכלים, להמטיר קיתונות של ביקורת חריפה על נשיא ארה"ב ולהוכיח את "אשמתו" של האחרון בפומבי. השאלה היא, האם רק קולו של ראש הממשלה חייב להישמע, או שמא מגיע פתחון פה גם לאופוזיציה, או לאלה המתנגדים למדיניותו האגרסיבית של ראש הממשלה?
זה שנים רבות שוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כבר איננה הפורום שבו ראשי מערכת הביטחון, ראש הממשלה או שרי הביטחון והחוץ מוסרים את מלוא המידע על המתרחש. הסיבות לכאורה הם סיבות של ביטחון שדה, היינו החשש לדליפה של מידע רגיש. העבודה העניינית, כך לפי גורמי הביטחון השונים, נעשית בוועדות המשנה השונות. יחד עם זאת, גם אם נקבל את הקביעה שבגלל ביטחון שדה ממעיטים הגורמים הביטחוניים והמדיניים במסירת מידע רגיש, עדיין יש תפקיד מרכזי למליאת ועדת החוץ והביטחון, ודאי וודאי ליו"ר הוועדה. העיכוב הבלתי נסבל במינוי היו"ר, לפיכך, איננו מתקבל על הדעת.
בסמכותה של ועדת החוץ והביטחון לקבל עדכונים לגבי המהלכים המדיניים והביטחוניים של ישראל. ראש אמ"ן אמור להופיע ולסקר את המצב מנקודת מבט של הצבא. ראשי ארגוני הביטחון האחרים גם הם אמורים לדווח לוועדה מה מתרחש בגזרתם, מה הם האיומים והסכנות ומה השינויים באזור - כלומר, מידע חיוני עבור כל אחד מחברי ועדת החוץ והביטחון, למען יוכל לעשות את עבודתו נאמנה.
מה שמפליא הוא, שגם הח"כים שותקים כאילו בלעו את לשונם. אין להעלות על הדעת שבמדינה מתוקנת כך יתנהלו הדברים. האם מישהו מתאר לעצמו שבארה"ב לא ממנים יו"ר ומשתקים את עבודת הוועדה לפיקוח על הכוחות המזוינים? האם ייתכן שבבריטניה או בכל מדינה מערבית אחרת לא יפעלו ועדות הפרלמנט הרגישות ביותר בשל חילוקי דעות פוליטיים נלוזים ומרגיזים? יש לקוות שהאנומליה הזו תמצא את פתרונה עד יום שני הבא, אז אמורה להתכנס הוועדה שוב, ולא - על יו"ר הכנסת למנות יו"ר זמני שיפעיל את הוועדה כראוי עד שראש הממשלה ושר האוצר יוכלו להיפגש כדי לדון במינוי קבע. לא מן הנמנע ששוב נהיה עדים למחזות דומים לסאגת של בחירת נגיד בנק ישראל.
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון המתמחה בביטחון לאומי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il