אתמול בערב, כמעט במקביל להגעתו של שר החוץ ג'ון קרי לאזור, נאם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, בכנס לציון עשור ל"יוזמת ז'נבה". דיסקין, שכל עוד עמד בראש השב"כ נחשב לנץ מובהק, מתגלה מאז "היציאה לאזרחות" כסוג של יונה, יהיה מי שיאמר אפילו יונה מובהקת. ובכל זאת, לא ניתן לחשוד באיש כאחד מאותם "סמולנים תל אביבים". והנה דווקא הוא, שאחראי למאות פעולות לסיכול פיגועים ובכלל זה חיסולים, מתריע ש"השלכותיו של הסכסוך הבלתי פתור עם הפלסטינים קיומיות הרבה יותר מסוגיית הגרעין האיראני לעתידנו כעם ומדינה".
דיסקין יצא בקריאה נרגשת להגיע להסכם עכשיו, בין שני הצדדים, בטרם יהפוך פתרון שתי המדינות לבלתי ריאלי. ההסבר שלו נשמע גם הגיוני: הגידול במספר המתנחלים החיים בגדה המערבית הופך את פינוי השטחים לבלתי אפשרי. מילים כדורבנות, אך ספק אם מישהו בצד הישראלי (או הפלסטיני) יתרשם מהן יתר על המידה. נראה שהציבור הישראלי וכמוהו גם הפלסטיני הפך לאדיש וחסר כל עניין בסכסוך הבלתי-נגמר הזה. הנראטיב של ראש הממשלה, לפיו "אין פרטנר", הצליח לכבוש כל פינה בשיח הישראלי, כולל בקרב אנשי המרכז-שמאל. ואכן, חלפו כמה שעות בלבד בטרם שהגיעה התגובה הציונית ההולמת. גורמים בסביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו הסבירו שדיסקין בעצם מתוסכל שלא קיבל את תפקיד ראש המוסד, ומכאן הביקורת שלו על ממשלת ישראל בנושא הפלסטיני. ואפשר רק לנחש שאם דיסקין ימשיך לומר את הדברים, אותם אמר פחות או יותר גם בסרט "שומרי הסף", הרי זו שאלה של זמן עד שיואשם בבגידה.
הפרובוקטורים המקצועיים מהבית היהודי
אז עמדת נתניהו והליכוד ברורה, אבל מה לגבי שאר המפלגות? ביש עתיד נזהרים מהמים הפושרים של המו"מ עם הפלסטינים (לאחר שאחרים נכוו ברותחין); מפלגת העבודה תחת בוז'י הרצוג כנראה תגלה קצת יותר עניין בשיחות השלום מזו שתחת שלי יחימוביץ', ועדיין, לא יותר מדי; אפילו מרצ בראשות זהבה גלאון מעדיפה שלא להעמיד את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות - ומה הפלא? אפשר במידה מסוימת אפילו להבין אותם, אם לנתניהו אין כיום חלופה פוליטית ואפילו חבר צוות המו"מ הפלסטיני הפורש, מוחמד שתייה, מסביר שהסיכוי להגעה להסכם עם ישראל קלוש עד אפסי.
עמיתו שנותר עדיין בראשות הצוות, סאיב עריקאת, קרא השבוע לקרי "להציל את השיחות", על רקע התחושה שהמו"מ עומד להתרסק. המוזר באווירת המשבר הנוכחית הוא שהיא נוצרה דווקא כשהחלה להסתמן התקדמות ראשונית חיובית ומפתיעה בשיחות. בצד הישראלי הופתעו מהגישה החיובית של הצוות הפלסטיני, ויותר מפעם אחת נדמה היה שנרשמת תזוזה קדימה. אלא שאז באו סאגת שחרור האסירים הפלסטינים וההכרזה של שר השיכון על בנייה בהתנחלויות. וזה אולי המכשול המיידי (ולא היחיד) העומד בפני המו"מ הנוכחי.
ראש הממשלה נתניהו שלח את שרת המשפטים ציפי לבני לנהל שיחות שלום עם הפלסטינים ומינה לצדה שורה של שרים חברי הבית היהודי, שמתפקדים על תקן פרובוקטורים מקצועיים המנסים בכל דרך לפוצץ את השיחות. וכך, בעוד לבני נפגשת עם עריקאת ונתניהו עם קרי, שר השיכון אורי אריאל מנסה פעם אחר פעם לגרום לפלסטינים להכריז על הפסקת המו"מ, באמצעות הודעה רברבנית על מכרזי בנייה בהתנחלויות. בינתיים, הוא אינו נוחל הצלחה משמעותית - אבל רק בינתיים; כי עם עוד הודעה מבית היוצר של אריאל-בנט, על בנייה נוספת בהתנחלויות, תבוא גם תבוא הכרזה פלסטינית על פיצוץ השיחות. ומה אז? האם יש לאנשי הבית היהודי תכנית ליום שאחרי? האם הסלמה במישור הדיפלומטי ועמה הסלמה בשטח תביא לשיפור חוסנה הביטחוני של מדינת ישראל, או שמא להיפך?
אין כאן פתרונות קלים. הבעיה היא שהנראטיב של נתניהו, שכבש כל פינה, לפיו "אין עם מי לדבר", רחוק מלייצג את המציאות. יתרה מכך, הוא מעמיד את ישראל במצב מסוכן שבו ההסלמה בגדה המערבית היא עניין של זמן בעוד תומכי רעיון ה"מדינה אחת", (משני הצדדים) מסכנים את רעיון המדינה שבה חי רוב יהודי. בעוד חמישה חודשים בלבד, יסתיים פרק תשעת החודשים שהקציבו האמריקנים לשיחות. במידה ואכן השיחות יסתיימו בכישלון, צריך לקוות שלנתניהו ושותפיו בבית היהודי יש עבורנו רעיונות מה לעשות, מלבד עוד הסלמה ועוד אלימות.
"זו עכשיו אולי ההזדמנות האחרונה להגיע לפתרון שתי המדינות", אמר אתמול דיסקין, ולא נותר אלא להסכים עמו. "יוזמת ז'נבה מניחה תשתית נכונה להסכם. לא נוכל לחיות במדינה אחת בין הירדן לים, ולא נוכל להתייחס לסכסוך כאל 'רסיס בישבן', כדברי אחד משרינו החדשים. השאלה תהיה מיהו הרסיס ומיהו הישבן".
לכל הטורים של אבי יששכרוף בוואלה! דעות